
| חוקרים שצמחו מתיאורית הייחוס: לאדם אין דחף פנימי להגיע לעקביות בין הקוגניציות השונות שלו אלא האדם הוא מדען נאיבי, פסיכולוג המייחס לזולת כוונות, נטיות, עמדות ותכונות מתוך התבוננות בהתנהגותו ובנסיבות התרחשותה. בם 67, 72 אנו מייחסים תכונות, דעות ועמדות לעצמנו באותו אופן שאנו מייחסים לזולת. לטענתו אפשר לפרש את תוצאות המחקרים גם לפי תיאורית התפיסה של הפסיכולוגיה העצמית והפסיכולוגיה החיובית שלו. למשל בדולר, התיאוריה מניחה שהנבדקים "התבוננו" בהתנהגותם, כפי שעושה צופה חיצוני, והציבו לעצמם את השאלה הייחוסית: "מדוע אמרתי את מה שאמרתי"? אח"כ הם פתרו שאלה זאת בדיוק כמו הצופה. סיבה של הפסיכולוגיה החיצונית = התגמול. סיבה של הפסיכולוגיה הפנימית = הנאה. אנו מסיקים מתוך התנהגות הזולת על תכונותיו/רצונותיו/כוונותיו ומסיקים מתוך התנהגותנו עלינו. ככל שהייחוס בטוח יותר, דעתנו מוצקה יותר לגבי אותו אובייקט שאת התנהגותו אנו מנסים לפרש. באמצעות תהליכים של ייחוס סיבתי אנו מחזקים או מחלישים דעות ובכך אנו מגבשים או משנים עמדותינו |
מיסטרמן
בתגובה על השוואת מחירים לקורס ברמנים
yariv13
בתגובה על ההבדל בין האדם למחשבהדמיון בין האדם למחשב – "משוב", "נקודת החלטה" ו"מבנה מדרגי"
yariv13
בתגובה על למידת תובנה – גשטלט
yariv13
בתגובה על הפסיכולוגיה של הצימרים
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה