כשעברתי לבית ספר חדש אחרי החופש הגדול של כיתה ו', החלטתי לשנות תדמית. בבית הספר הקודם חייתי בצל של אחרים. לא היתה לי זהות משל עצמי. הרגשתי מטושטשת ודהויה. כל זה עמד להשתנות. גורלי סידר לי דלקת ריאות בראשית השנה, הגעה באיחור של שבועיים כ"ילדה החדשה" לכיתה שציפתה בסקרנות לבואי, מה שאיפשר לי כניסה דרמתית, כזו שתתן את טון הפתיחה לאישיות שבחרתי: המסמר החברתי. (בתמימותי לא ידעתי שבסופו של דבר דופקים את המסמר החברתי). הייתי רעבה לתשומת לב, יותר נכון לומר שהורעבתי בעקביות בבית. נדמה היה לי שלא אשרוד אם לא אקבל מייד תחליפי אהבה. סוג כלשהו של מטרנה. נכון, זה לא הדבר האמיתי, אבל הוא יכול להחזיק אותי בחיים. ב"חופש הגדול" התיישבה דלקת הריאות בתוך מצוקת הריקנות הרגשית ודלדלה גם את המעט שהיה לי. כל זה עמד להשתנות. זאת היתה הכרעה מודעת. בחרתי להתחזק. עזרו לי סבתא, שמנת ופסיגי שוקולד.

התחלתי לחיות את הדרמה של הילד המחונן. כדי לפרנס את הדמון שרעב בתוכי לתשומת לב, השתמשתי בכל כשרונותיי: שרתי, רקדתי, שיחקתי, פטפטתי, הצחקתי, דקלמתי, התמזמזתי, כתבתי, עשיתי סלטות באוויר, עבדתי נורא קשה. הייתי מכורה והצורך במנה שתסדר אותי התגבר כל הזמן: צורך עצום בתשומת לב (וגם כמיהה תמידית לשוקולד).

שנים עוברות. הזמן הופך ומדפדף בעלעלי קורותיי בחוסר עניין, ובמקביל, הטכנולוגיה, טסה קדימה כמו הרואד ראנר בסרטים המצוירים ומגיעה לעידן חדש של תקשורת שאפילו האל הרמס (או מרקורי) לא מצליח להדביק אותה (הוא צולע מאחור ומתנשף, כנפי סנדליו מרוטים וגמורים והוא סוחב על כתפו שק כבד של דואר). מתרחשת מהפיכה אמיתית כשמרחב עצום ואין סופי בממדיו נפרס כרשת מעל ראשיהם של בני האדם, והם נשבים ונלכדים, מתחברים, יוצרים אורגניזם ענק, תודעה חיה בפעימות של פולסים חשמליים.  

מישהי כמוני, ישר זיהתה את הפוטנציאל שיש לאינטרנט עבורה.

כשחברתי הביאה אותי בסודו של קפה דה מרקר (כזאת היא, "הסודית"), ותיארה לי את התהליך האיטי והסבלני שדרכו נוצרים הקשרים החברתיים, גיחכתי. אני אראה לה איך הופכים למסמר חברתי. אחרי הכול, זה האלמנט שלי. אני יכולה לעשות כל דבר במילים. אני אלופת הקוגניפולציה. כל הכייף הוא להמציא את עצמך מחדש. ממש כמו בתחילת כיתה ז'.

הזהות הווירטואלית שבחרתי היתה של מאדאם בגמלאות. לנגד עיני היו הקורטיזנות הפריזאיות שעלו בסולם החברתי וניהלו סלון תרבותי-ספרותי בבורדל שלהן. כזאת חלמתי להיות. אבל בסגנון מקומי. באותה תקופה, אכן פרשתי מעבודות עריכה וכתיבה למען אחרים במטרה לכתוב ספר משלי. כל השנים קבלתי שכר עבור כתיבה של תכנים שאינם קשורים אלי, מכרתי את הכישרון והיצירתיות - יש בזה אלמנט שדומה לזנות (לקבל כסף עבור משהו שאת טובה בו ואת גם נהנית קצת...). כך נולדה טמבורין. זונה לשעבר שהפכה במשך הזמן למנהלת בורדל מצליח. מישהי שיש בה את כל הצבעים – כמו צבעי טמבור.  

נקודת הזמן שבו מתחיל סיפורה של מאדאם טמבורין מתוארת בפוסט הראשון:

"בצעירותי, כשהייתי עדיין פרח-זונות, ניסיתי לדמיין את היום הזה: היום שבו אוכל ללכת יחפה בחלל שהוא כולו לרשותי, וכל מה שכפוי היה להצטופף תמיד בתוך התודעה שלי, יתרווח בנוחות בחדרים ריקים וגבוהי תקרה, עם פוטנציאל הדהוד.  הגיע היום. הזונות עזבו. כשרק הסתמנו השינויים הדמוגרפיים והמפעלים נסגרו, השפל הכלכלי השפיע מייד על מועדון התרבות הקטן שלנו. זונות הן תמיד הראשונות לעזוב את הספינה הטובעת. אולי זה משום שהן יותר ניידות, הן חיות על בשרן את ה- Non-attachment. עם סט של שלוש מזוודות, רצוי תואמות, הן קרטעו החוצה בהמולה רבה, צועקות את ברכות הפרידה שלהן עם הבטחה להיות בקשר, לא מסתירות את השמחה והתקווה להגיע למקום תוסס שופע קליינטים וסילוני שמפנייה. "הלכו," אמרתי לכלב הטוב שנעמד לצדי ליד הדלת, כשקולות הצחוק התרחקו. הוא קירב את ראשו אלי כדי שאלטף אותו. אין כמו כלב לנחמה. אחר כך נכנסנו הביתה. לפני שסגרתי את הדלת והשארתי את העולם בחוץ, כיביתי את הנורה האדומה." (ספטמבר 2007)

 מצבי היה מקביל למצבה של טמבורין המשוטטת בחדרים של הבורדל הנטוש, בתוך הריקנות שהיתה הפאזה החדשה של חייה, מעלה זכרונות ועושה את חשבון שנותיה כשמלווה אותה רק כלב זקן ונאמן. גם אני הייתי במצב דומה: לבד, תקועה בכתיבת הספר, מתנדנדת על סף הדיכאון, האמביציות שלי התמסמסו ונשטפו דרך צינור הביוב. לטמבורין, לפחות, הרשיתי לעשן סיגריות בלי סוף. שתעשן במקומי! העישון לא מזיק לבריאותן של דמויות וירטואליות. אני עצמי אכלתי פיצות כאילו אין מחר.     (המשך יבוא)