הקשר שבין הסטודנט העצמאי והצמא לבין המחשב ותכונותיואיך בכלל הגיעו סטודנטים לעיצוב למחשב ומה הוא עושה במוסד שמלמד עיצוב ואדריכלות? מכונות החישוב הראשונות צמחו בתעשיות האזרחיות והצבאיות ככלי עזר למחקר.לאט לאט נוספו להן יכולות תיאור גראפיות ששימשו גם הן את התעשיות האזרחית והצבאית ובהמשך לחקר החלל והרפואה. הגישה לאותם מחשבים חייבה אותך להיות עובד ממשלה, מפעל גדול או סוכנות חלל עלומה.שנות השמונים של המאה הקודמת שעברו עלינו לטובה היו זוועתיות עבור העיצוב והאדריכלות אבל גם לאופנה, לפוליטיקה ולכלכלה ובעצם למה לא. תרומתם הייתה בשני נושאים חשובים מאוד לסטודנטים לעיצוב,(שלושה נושאים אם סופרים את הספרים של ד"ר רות ווסטהיימר) הראשון – המוסיקה. הפופ, הרוק, האלקטרוני, האלטרנטיבי, האוונגרדי, האינדי וכו' רשמה שיאים חדשים בהתפתחות ובהצלחה פופולארית מדהימה מבחינת ההיקפים והאיכות.השני – המחשב האישי והתוכנות הידידותיות. בתחילת שנות השמונים החלו לצוץ המחשבים האישיים הראשונים מתוצרת IBM ומחברה קטנה יותר שנקראה אז APPLE . מחירם הצנוע לא חייב לשדוד בנק או לחטוף את הנינה של הברון רוטשילד ע"מ לרכשם. גודלם לא מילא חלל אולם ספורט ממוצע (כפי שהיה בשנות השבעים) ואפילו ניתן היה להניחם על שולחן משרדי. ולהביט על מסך צבעוני ולא ה"דו קולור" הנפוץ.בנוסף לפלטפורמה הנסבלת מבחינה נפחית החלו להתפתח תוכנות שהפעלתן לא הצריכה ידע בשפת קוד כלשהי– נהפוך הוא , הממשק שבין אדם לתוכנה (וגם בין אדם למכונה ע"י ה"עכבר") הפך לכל כך פשוט עד שתלמידי תיכון פוחזים אחזו במקלדת והפליגו לעולם אלקטרו דיגיטאלי מופלא שבו דרכו לפניהם רק "גיקים" בעלי תואר משולש במדעים.תוכנות שירטוט COMPUTER AIDED DESIGN היו נפוצות מאד בקרב מהנדסי יצור ומשם הדרך לעולם תכנון בניינים הייתה קצרה, ומייד עלתה השאלה אם כבר בעולם האמיתי משתמשים בהם אז למה לא במוסדות האקדמאיים?. תוכנות עיבוד התמונה הגיעו לעולם האקדמי היישר ממכוני הגרפיקה וכדי להשלים את התמונה הגיעו תוכנות האנימציה הממוחשבת מאולפני הוליווד (מי שזוכר את הסרט TRON) לתוך המסך במעבדת המחשבים ששכנה אז במקלט (בעצם גם היום). המהפך של 87 או שרגא תעשה RESET בבקשה! ב 1980 השנים שקדמו לסוף שנות השמונים הסטודיו לא השתנה הרבה. שולחן שירטוט, סרגלים, שבלונות, עפרונות, רפידוגרפים, ניירות 90 גרם.... ובצד שולחן החיתוכים סכין, קרטון, יריעות עץ בלזה וחברתו הטובה ביותר של הסטודנט באותה עת שפופרת הדבק הנוזלי הצהובה.הסטודנט הציג בעזרת רישומים וכמה כפילי נייר את הקונספט ולאחר מכן נידרש לסדרת שרטוטים ודגם בנוי (הכול בקנה מידה מוקטן) ע"מ להמחיש את תפיסת האובייקט/החלל. בחדר החומרים למד את תכונות החומר ואת פרטי החיבורים והמפגשים. ובסיורים באתרי בניה הבין קצת יותר טוב את המציאות.סוף עונת הקרטונים, תאמר ניצה ,ומבטה המזוגג (מרב שעות המסך השחור) מסגיר את הבאות. אפשר כיום לשרטט ולהדפיס בכל קנה מידה, אפשר לעבד תמונה ושירטוט ביחד ולהגיש הכול במערך שקופיות מתחלף. הסטודיו כמרקחה!ידידינו פיטר קוק ודניאל ליבסקינד (המרבים לבקר בארץ) החלו לחקור את המדיום. עד עתה התפיסה הייתה שהמחשב הוא בסה"כ שולחן שירטוט משוכלל בעל מספר גאדג'טים נחמדים. אבל ידידינו רצו לרתום את המסך השחור למסע מקורי ונחמד ממש כמו בשנות השישים בהם השימוש בחומרים נרקוטיים שונים ( LSD ולא LCD) הביאו את המשתמשים לעולם חוויתי מלא צבע והשראה, ככה נרתמו להם האלקטרונים למלחמת הציוויליזציה של האדריכלות . שני המלומדים, בעודם עורכים את מחקריהם בין כתלי המוסדות האקדמיים, סחפו אחריהם מספר סטודנטים אקסצנטריים שהפיצו את הבשורה .לא עברה שנה אחת, עברו שנתיים והאקסצנטריים החלו בטפטוף נחוש למשוך את המרצים לתוך העולם שכולו ממוחשב. המרצים שבכלל היו OLD SCHOOL לא הבינו את המדיה ולא זיהו את הפוטנציאל ונטו להמעיט בתופעה. אבל היה גם זן אחר של מרצים הצעירים ברוחם שהתנסו קצת בעצמם במחשב וגם כמה סטודנטים מוכשרים שהחלו למשוך לחוויות תחושת חלל ותפיסת אובייקט מאד מפותחות אבל בעיקר מאד שונות ממה שהיה מוכר עד כה באמצעים המוכרים. נישפך החלב על השטיח? תעשה UNDO ! פראנק גולדברג הקנדי שעבר לקליפורניה, העיראקית שעברה ללונדון וכל יתר חבורת מפצחי הקונסטרוקטיביזם בין לייפציג לברצלונה גילו את האלקטרונים המעופפים בחלל הממוחשב והחלו לסחוף את התעשייה לכיוונים מרתקים. לא היה צריך יותר מזה וכל המוסדות האקדמיים (-אם יוצאים מהכלל, במידה ומחשיבים את בצלאל) החלו במדיניות של דלתות פתוחות כלפי העולם הדיגיטאלי. אין קץ לילדות והסטודנטים החלו מבלים שעות בניסיונות ללמוד את הצעצוע החדש מבפנים. למרות הטענה שמוסד להוראת עיצוב ואדריכלות הוא מעבדה שמכשירה את כל סוג הניסוי והמחקר, מעטים הסטודנטים שהצליחו עד היום לחולל מהפך מלא בתפיסת לימוד העיצוב והתכנון (ויש האומרים שלא ניתנה להם הכוונה עכשווית). רוב הסטודנטים לא מרדו בתפיסות הישנות של לימוד העיצוב אלא המשיכו לשכפל לצטט לגזור ולהדביק, וכל זאת בעזרת המחשב. המכשיר המודרני ביותר מאז המצאת הסרגל הגמיש והפלסטלינה לא הביא אותנו לעולם החדש. אבל יש כאלו שכן חקרו והעמיקו לתוך העולם – לאחר חודשים של ניסוי וטעייה הם נשאבו לחוויה ממכרת של עולם מקביל שבו אין כוח כבידה, חומרים טקסטורות וצורות בניה מוגבלות רק על ידי הדמיון (וגם הכרת תיאור ותכונות התוכנה ומגבלות RAM ). המחשב בסטודיו לא פותח את הגרסה שבה נשמר הקובץ של הציפלינג בדיסק און קי .... מוסדות הלימוד מכשירים מעצבים ואדריכלים למציאות. ליום שאחרי. ומהו היום שאחרי אם לא הבנת והכרת הבעיות הקיימות בו. ההכשרה צריכה לתת למעצב המתחיל את כל הכישורים ויכולת המחשבה שבעזרתם יוכל להתמודד בעולם המציאות. רב הזמן הסטודנט מתמודד אם בעיות טכניות ברמת התוכנה והחומרה ולא מגיע למצב של פיתרון סימולציה של המציאות (זהו הפספוס הראשון), מצד שני קל מאד לבצע תעלולים ויזואליים מאד פשוטים שמסווים את העניין שהעבודה היא חלולה וללא כל תוכן מקורי או ללא כל תוכן בכלל (זהו הפספוס השני),גם המרצים וגם הסטודנטים צריכים לבצע שינויים ביחס למחשוב בכדי שהפוטנציאל ימומש .המרצים צריכים לשים סוף לסכמאטיות שבה נלמדים היום תכנים ממוחשבים ולהשקיע יותר בהטמעה אפקטיבית יותר של תוכנות עיצוב. המרצים חייבים להסתכל לעומקה של כל עבודה ולחתוך דרך כל המיסוך הדיגיטאלי ע"מ לבדוק את תוכנה האמיתי. הסטודנטים נקראים לקחת ברצינות יתרה את הבנת המדיום הממוחשב ובאותה נשימה לא לנצל אותו (אולי מתוך עצלנות וחוסר הבנה) לצורכי מיסוך או איפור על יצירות לא ראויות. אלון גולדברג |