אנחנו עושות יחד פילאטיס

היא שקטה. עניינית מאוד.

אמרו שיש לה ג'וב רציני באיזה חברה בינלאומית והמון אחריות.

אבל לא שאלתי.

כי אני אוהבת להתאמן בשקט. לפני, בזמן ואחרי.

ואז, נפגשנו פתאום בדבוס, שבשוויץ.

על הדשא, ליד הפסלים של אנשי המטריות. http://cafe.themarker.com/view.php?t=1260451

אחרי שניים שלושה משפטים של SMALL TALK, פתאום העיניים שלה נצצו, עם דמעות שמתנקזות,

בדרך לטיפה.

מה קרה? שאלתי. לא מבינה.

והיא אמרה לי שאין לה אויר.

כאן? במקום המהמם הזה, שמנהיגי ועשירי כל העולם מגיעים כדי לנשום בו את האויר הכי צח?
והיא אמרה שכן. גם כאן אין לה אויר.

אחר כך סיפרה על בית וילדים ואיש שכבר לא מעניין.

ועל עוד איש, שדווקא כן.

ועל מחוייבות לארגון (הם עובדים יחד)

ועל מונוגמיה וערכים וחשיבותם.

ועל זה שהיא לא יכולה לנשום יותר, מרוב עצבות.

כי היא יודעת מה נכון וצריך לעשות, אבל הלב שלה כואב.

ועם כל ההגיון, שהביא אותה עד כאן, היא לא מצליחה לשכך את הכאב הזה..

אז התבלבלנו קצת? היתה השאלה הכי אינטילגנטית שהצלחתי לנסח, מנסה להבין איך אפשר לא לנשום

ומסביב היו הפסלים האלה מהעץ, עם המטריות, וגם להם לא היתה תשובה...