נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
באיזה טעם את אוהבת
29/6/09 | 2967 צפיות
-
כשאלות מתרגזות רדיאטורים מתפוצצים
27/2/09 | 2293 צפיות
-
נשיקות
13/9/09 | 3999 צפיות
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10167 צפיות
-
כשפנדה נוחת בחצר...
4/1/10 | 2175 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2251 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
זמן פציעות
כולם יודעים שאני סובלת {לרוב} כשאני נוהגת – אתמול בניסיון לצאת מחניה – כבר ממש בחצי הדרך החוצה נצמד אלי נהג מונית מאחור ולא נתן לי אפשרות להמשיך לבצע רוורס כדי לצאת מהחניה, יצאתי מהאוטו ובקשתי ממנו לנסוע לאחור. בתמורה הוא פתח עלי פה עם כל סט הקללות...הראש שלי רק זז מצד לצד, את הבן שלי זה הצחיק, כי הוא ידע מה מגיע בדרך כלל אחרי זה. מילא שהוא גרם לפקק תנועה, מילא שהוא היה חזיר לא אדיב אבל גם לקלל אותי ככה??? איפה הכבוד לאישה? ברוב חן בעטתי לו בעיטה יפה בכנף ובשקט אלגנטי חזרתי לאוטו. הקהל מסביב צחק בהחלט – האמת? הגיע לכלב. **
אתמול גם התפטרתי {אם אפשר לקרוא לזה ככה} מאחד המקומות איתם אני עובדת. איזה אושר! כמה התלבטתי {חודשים} לימור תהיה עצובה, הקש ששבר את גב הפיל, היה פשוט קצת יותר מידי, אפילו בשבילי. אבל יש כבר מעצבת מחליפה. והתנאים טובים יותר. ** לפעמים הכאב הפנימי הוא יותר ממה שאני יכולה להכיל, במצבים כאלה אני מכניסה אגרוף לדבר הכי קרוב אלי, {בדרך כלל זה לקיר או משהו דומה}, הכאב הפיזי קצת מאזן את הכאב הפנימי. המראה של העור המקולף והפצוע מעל העצמות הקטנות של כף היד לא נראה כל כך יפה אחר כך. אבל זה מחלים הרבה יותר מהר מהנפש. **
אבא ואח שלי היו כאן {הם טסו חזרה השבוע} – אחרי שהם הולכים, אני צריכה לארגן את עצמי מחדש שבוע ימים. הייתה לו יכולת מופלאה כזו לתת לי להרגיש ילדה פגומה, עכשיו הוא נותן לי להרגיש שיש לי ילד פגום. כמה ביקורת אפשר להעביר על ילד בן שמונה בשבוע? ואפילו מילה אחת טובה אין? אחת, קטנה? האם באמת יש פיצוי הולם? עד גיל שש בכלל הוא לא ידע שיש לו סבא. עכשיו הוא כל כך מתרגש שיש. אבל לא אחד שיודע לאהוב ולחבק וללטף ולהגיד כמה אתה נפלא – ילד. **
יש כל מיני זיכרונות, יש כל מיני דברים שמעוררים אותם. מוזיקה היא אחד המערבלים הכי טובים לחשיפת הזיכרונות. השבוע מצאתי את ניל דיימונד, זה מיד זרק אותי לגיל שלוש, חבוקה בין ברכיה של אימי, מנסה לתפוס את הקצב. הזיכרונות שלי מהילדות הם בעיקר זיכרונות כואבים. אבל יש כאלה יפים כל כך – כמו הרגע ההוא שאימא שלי רוקדת איתי.
שמתי את ניל דיימונד אצלי במערכת החדשה ורקדתי ופרטתי על גיטרה דמיונית ותופפתי על התופים,צחקתי, דמעתי, אסף הצטרף אלי. הנה עוד רגע מושלם. עכשיו זה אצלי באוטו. עונג.
בחוץ יש תחושה של סתו, אבל חם, סגרתי את החלונות של האוטו וקררתי היטב, שתהיה לרגע תחושה אמיתית שקר שם בחוץ ולא רק נראה. ניל שר על סוליטרי מן - הדמעות מציפות. גם הזיכרונות עושים מערבולת קטנה. מורחת אודם, חובשת את המשקפיים הירוקים ומחייכת את החיוך הכי טוב שלי. ** לרגע רציתי לקחת מטאטא קש גדול ולחזור בזמן ולטאטא זיכרונות משנה אחת בחיי – רק אחת. שבשנה אחת – יהיו לי רק זיכרונות טובים, או שלא יהיו בכלל. ** לפעמים אנשים בטעות שמים את הלב שאתה נותן להם במערבל ולוחצים על הכפתור! זה כואב, אבל בעיקר עושה הרבה לכלוך. **
הלילה אני יוצאת לטייל על המטאטא שלי בכל שמי הזיכרונות שלי, אני אתגבר על הכאב, אני אשים מוזיקה כזו שאפשר לרקוד ולנגן על כל הכלים באוויר. |
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (66)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חשבתי שנולדים ככה..
רק את הבעיטה - בלי כל הכיף של המסיבה והכוסיות והמוסיקה..את יודעת.
רק בעיטה ושלום.
אני מאוד פרקטית.
מנין השריטות שלי את חושבת? :)
מה רגע לא בעטת בדלת מכוניתו עם המגף?
שימי לב למסר שלה-
תראי איך היא מכניסה להוא את המגש בפנים
מטזרת את כל אלה שרואים בה רק נקבה
ואח"כ מכניסה להם.
כי תארי לעצמך מכשפה טסה על מגב????? זה כלכך לא ציורי. אני מפלאה עליך.
אבל מטאטא קש מפואר זה כבר משהו אחר.
וגם כשאת כבר יורדת למטה, את ישר חוזרת לנקות. זה גם יפה וגם פרקטי.
כן הבנתי, את המטאטא של המכשפה,
אבל אפעם לא הבנתי למה דווקא מטאטא, ולא מגב.או סתם מקל.
בזכותך הבנתי.
איפה היא?
זה ענק - היו בו קטעים מטורפים לגמרי ומאוד מקוריים ומאוד נועזיים לתקופה.
זה מצוין - אבל - הוא היה מת!
על זה נאמר, למה מה קרה?
וזה לנהג מונית
http://www.youtube.com/watch?v=-fWSapaU3k0&feature=player_embedded#
http://www.youtube.com/watch?v=-1LRD3DtFAo
הלשון שלי נמצאת עמוק בתוך ה... ה... אה...
רעיון לא רע בכלל.
האמת שזה כמעט ולא משנה איך - הימים עוברים - הכל מתגמד עם הזמן שחולף.
החיים עוזרים לנו להמשיך הלאה - רק אנשים שמסרבים לגדול נשארים תקועים אי-שם בחיים שלהם לנצח.
מרוב מהירות על המטאטא
את עלולה להגיע לירח:-)
חיבוק מהלב.
ימים שכאלה..את עוברת אותם כמו גדולה.
אני בטוחה *
לא הבנת - המטאטא - הוא בשביל הטיסה...בשמיים, נו, את יודעת, מכשפה, כובע, אף, סרט, קסם...שרביט.
איגטי, טיגטי,טגטי ..טה {זה לחש קסמים}.
הייתי מצפה ממך לקצת לשון - האמת.
פתאום הבנתי למה מטאטא.
פשוט לטאטא את הכל, לנקות מכל הפינות את הזכרונות הרעים שמתחבאים,
את אלו שמסתננים.
שיהיו רק זכרונות טובים.
נשמע שהניקיון בעיצומו.
הכנתי מטאטא חדש - יש מקום...
אם את מסבירה את זה ככה - נצטרך להמציא כינוי חדש להוא שנשחק עד - עד - גיחוך.
תשמרי לי מקום על המטאטא
גם אני באה.....
היתה לי הרגשה שתסתייגי מהכינוי ילדה-אישה, בעיקר כי לא הבהרתי את עצמי:
אישה במלוא מובן הבשלות שלו, שלא שוכחת את הילדה שהיתה.
אני רואה אותך מחבקת לליבך את הילדה שהיית, והיא מצידה נתנה לך כלים לחיים.
זה בא יחד עם הרגשות..
מיכלי - הכל - ממש הכל - אפילו חצי מלכות השמיים והארץ.
רק לא אישה ילדה - ילדה אישה. אולי זה - לא אולי , בטוח בכוונה נהדרת אצלך - אבל כשאני חושבת על משתמשות הביטוי זה עושה לי חלחלה.
לאסף יהיו ממני סט זיכרונות שלם ממני - על כל המשתמע - כנראה, אני חושבת שאין ילד בעולם שיש לו רק טוב. זה רק האיזון שצריך להיות יותר טוב מאשר רע. אז שם אני חושבת שאני מנצחת.
זה באמת רגע נדיר שטוטי.
מוזיקה תמיד היתה בעיניי אריכיאולוג מספר אחד למציאת זיכרונות ישנים.
ויש לה גם את היכולת הזו להביא אותך לשנה המדויקת של הזיכרון - שזה בכלל נפלא.
ואני בהחלט חיה ובועטת מצוין.
אני אוהבת את המחשבות שלך.
ועוד מודל 67.
הרעיון שאני מנסה ללמד את אסף - שלמרות שהסבא שלו כזה - ואפשר להתקע בזה שנים, אני מעדיפה שהוא ילמד ויצמח מזה.
המודעות היא בעיניי הכל בחיים - או לפחות 90 אחוז. בן אדם יכול להיות הכי חכם בעולם - ברגע שהוא חסר מודעות - מה שווה לו כל החוכמה?
קצת פחות חוכמה, שנינות, ציניות, רהיטות, ויותר מודעות לעצמך ולסביבה שבה אתה חיי.
אני חושבת שזה מה שהציל אותי בחיים פעם אחר פעם. וזה מה שעוזר לי לנווט אותי עם הבן שלי.
סורי - יש לי חברת ילדות בשם בטי ותמיד הייתי קוראת לה בטינה בחיבה - הגעגועים עשו את שלהם.
אין כמו האמת, גם אם היא מגיעה אחרי זמן מה.
למעלה? אני לוקחת רק מי שמתנהג יפה. לאדמה אין עומק, לשמיים יש.
את קלישאה? זה מצחיק.
צריך לחפש מזרון מים, לפני חמישי.
בכיף, יש סיפור ילדים מקסים, טרמפ על מטאטא. אחלה סיפור.
אז אני אדיבה כמו המכשפה מהסיפור ולכולם אני אומרת - יאאאללה בואו - הכי הרבה נעשה כאן כאן קסם, ויהיה לנו מטאטא חדש עם מושב לכל אורח.
בחילה?
תה צמחים?
פיזית כן נפשית אף פעם לא ממש.
לא כולם יודעים להיות הורים - ולא כולם למדו מהטעויות.
מה שקשה לי שאי אפשר כלכך לדבר איתו, כי הוא לא מקשיב.
אני משערת שאסף ילמד להתמודד עם החיים - כי זה מה שיש.
וגם לי היה סבתא אחת נוראית - נחשי של מי היא היתה אמא.
ופשוט לא הלכתי לבקר אותה עד שמתה. וגם ללויה לא הלכתי.
היא היתה רעה אלי. ואני הייתי ילדה קטנה.
לפעמים יש לי תחושה כמו של הרד דיסק - יותר מידי אינפורמציה דחוסה - ואז יש שגיאת מערכת ומסכים כחולים.
סה לה וי.
כל עוד אסף מתרגש מבואו - אני לא אקלקל לו את זה. רק אהיה שם לסנן ולהגן.
בי הוא כבר לא יכול לפגוע. והאמת שהוא גם לא מנסה.
את מרגשת מאוד, ילדה-אישה שאת.
לאסף אני חושבת יהיה סט זכרונות מקסים ממך, כשיצא לעצמאות.
זה הרגע שבו נגמרו לי המילים
*
}{שטוטי
גם בעיניי יש למוזיקה ערך מוסף אדיר
היא בעצמה "המטאטא" שאת מדברת עליו
יש לה את היכולת לקחת את הנפש ממקום אחד לאחר
ואת, תמשיכי לצעוד, להתאגרף, לשמוח ולהקשיב למנגינה
זה אומר שאת חיה!
מצחיק שאתה אומר שאי אפשר להאריך את החיים - הרבה מאוד שנים הייתי עסוקה בלנסות לקצר אותם.
היום אני אסתפק בלחיות אותם כמה שיתנו לי ככה באמצע - למות בכבוד עם הכפית ביד והצלילות בראש.
ביום שאני יודעת שלא אוכל לעשות את זה בכוחות עצמי - לא אתן לאף אחד לטפל בי ולא אפול לנטל.
החיים גם ככה קשים.
ולהיות זקנה וגם מוגבלת - ממש לא בשבילי.
אז נראה לי שאסתפק - נגיד ב 70 שנה.
ובחיי שאני מנסה לחיות אותם טוב כמה שרק אפשר.
בהחלט שנה טובה
כל פעם שאני קוראת אותך
אני חושבת כמה את באמת מפוארת.
אף פעם לא יודעת איך להגיב לתגובה כזו...
לא הכל עצוב -
יש בחיים הכל.
הלוואי שיהיה יותר של נוח - פחות של מלחמה והישרדות.
אני מודה שכמעט כל היכולות שלי היום הם ממלחמות הישרדות של פעם - כך שלא ניתן להתלונן בלי לציין את הרווח.
היום היתה בריזה בין חמש לשש אמיתית וקרירה בלי צורך לדמות. אוווו איזה כיף.
זה בהחלט מדהים - אני לא חוזרת להיות אותה ילדה קטנה ופגועה, אגב, אלא לביאה עצבנית מאוד.
שמאוד מתלבטת מה לעשות.
מזלי שיש מרחק טבעי. וזה נחסך ממני ביום יום.
ואלרי חמודה,
ראיתי מספר אי זוגי בתגובות ורצתי להגיב לך.
פוסט מרגש מאד, מה עוד שלא הכרתי את מצבך המשפחתי כרוב חבריך.
זה לא פשוט להיות אם חד הורית ובנוסף חסרת משפחה תומכת.
את צודקת מאד לגבי אסף. זה רק טבעי שמרגיש צורך בדמות סבא אפילו שהוא חרא. בשביל זה את לצידו בכדי להנחות ולגונן על הילד מפני אביך המזדקן, שממשיך לעשות טעויות, כמו שעשה איתך.
חוצמזה, שאני מאמינה ששבוע בשנה אפשר לשרוד את הנוכחות של הסבא.
עוד שנה שנתיים יתכן מאד שאסף בעצמו יבחר לא לפגוש את הסבא בכלל. הכי חשוב שהילד לא יסמוך יותר מדי על הסבא ולא יצפה ממנו למחוות.
את בחורה חזקה ואם המטאטא עוזר, אז קחי אותו איתך לכל מקום ותרגישי מוגנת.
אני מאחלת לך מכל הלב שתשכילי לנווט את בנך יחידך בחיים ושניכם יחד תדעו אושר ושמחה.
קראתי את תגובתך בפוסט של ארז על האנורכסיות ואני כולי הערכה על הרצון החזק והשכל הישר שלך.
קבלי חיבוק חם ממני ובהצלחה עם כל מה שתחליטי.
הממ ,, בטי, בלי ה- נה שהצטרפו שם בסוף
לפעמים אני חושבת עליך ימים שלמים - אני פשוט כלכך גרועה בתחזוק קשרים.
אבל זה לא גורע דבר מהרגש. אבל אני לא בטוחה שזה מפצה.
אנחנו כבר יודעות שיש בנינו תיאום מחשבתי - וכנראה גם ריגשי.
הרבה פעמים אני קוראת אותך ויודעת בדיוק איך את מרגישה.
תודה בטינה.
קצת באיחור....
תשמעי מותק הפוסט שלך מדאיג אותי, עד עכשיו היה ריק ובלי פקקים למעלה
ועכשיו נראה שאת הולכת להביא את כולם לשם
לא מתאים מותק... היה לי נוח בטיסות הסולו או הקבוצתיות על המטאטאים שלנו מבלי הפרעות ...
ועכשיו אני אומר משפט שהוא קלישאתי נורא, אבל אין נכון ממנו
מה שלא הורג אותנו מחשל אותנו!
ואת מחושלת אש! וספספ יילמד לאט עקב לצד אגודל איך להתנהל מול קשיים מסוג זה או אחר
כשאת לידו מאירה בפנס ושומרת צעדיו, אני לא דואגת שתדעי לא דואגת בכלל....
אההה ואתמול התקשרתי ואמרתי.... וזה היה טוב... את יודעת מה
האמת משחררת :) הנה עוד קלישאה
גם היא נכונה
אופס בובה יש מצב שהפכתי לקלישאה בעצמי ::
אפשר לברוח איתך על המטאטא?
קמתי הבוקר עם בחילה.
תודה. ידעתי שתסכימי
כואב שאנשים קרובים לא יודעים
לומר מילה טובה.
מזל שהם גרים רחוק כך שהתמודדות
שלך באמת רק שהם כאן. את צריכה
בשאר הזמן להתנתק נפשית ופיזית.
שיהיה לך יום קסום!
אוףףף מבאס בטירוף . גם בשביל אסף וגם
בשבילך, שירויח חויה מתקנת,אבל אם זה רע
אז באמת חבל ליפיף את הסבאות הזאת.
לי היתה סבתא אחת בלבד[כי כולם כבר היו בעולם שכולו טוב כשנולדתי]
והיא היתה כל כך נוראית [גרה בקיבוץ גינוסר]
ובגיל 10 נעלבתי ממנה, ומחקתי אותה לכל חיי.
שמעתי מסביבי על הסבאות והסבתאות המופלאה של כולם
והיתה בי ערגה לעניין,אך בסוף זה נגמל בי.
וגם לאימי לא היתה עדנה ממנה שום יום בחיים
איך שהוא היא סלחה לה את יודעת באמירות
האלה :טוב היא נורא סבלה בחיים.
ואני מתחברת למה שארז אמר, וגם לי יש פחות טולרנטיות
להורות שמזיקה לילדים ובוודאי לנכדים,מה פתאום
להנציח את האביוז הזה?
כתוב נהדר ומרגש
הבאסה זה שלהבדיל ממשחק, אותו ניתן להאריך עקב
זמן פציעות, את החיים לא ניתן להאריך.
מה שנותר לנו הוא לנסות ולחיות אותם על הצד הטוב
ביותר למרות הפציעות.
נראה שאת עושה את זה לא רע בכלל.
שנה טובה
ולרי
איזה פוסט עצוב.
יש הרבה כאב, קושי בחיים , ויש גם יופי רב.
איכשהו אנשים חושבים שיופי וקלות זה קשור. והיום אני יודעת שהרבה יופי בחיים בא מכאבף מקושי, כי הוא מאוד מצמיח.
אני מאחלת לך באיחור מה, שנה של העדר קושי וכאב. מרגיש לי שאולי כדאי שתלמדי פחות ותצמחי פחות אבל תקבלי קצת רוגע, נחת, ותתחברי למקומות שמחים.
אני גם סוגרת את החלונות ומקררת ומדמיינת שכבר ממש סתיו!
:-)
היכולת של הורים להדוף אותך ישר לגיל הילדות
עם ביקורת מרעילה ורומסת
ולתת לך להרגיש הכי קטן ועלוב בעולם היא מדהימה.
בשניה אחת אפשר להפוך מאדם בוגר ומצליח ומוכשר
לילד פגוע וחסר ביטחון.
אני לא יודעת, הגעתי למסקנה שהדרך היחידה להתמודד עם כאלה דברים
זה פשוט להתרחק ולהרחיק.
כמו שעניתי לארז - אני מכשפה - וזו הדרך היחידה שלי.
במיוחד בלילה.
מתאים לי מונית מלאה בכסף...ונסיעה לאיים הקרביים.
גם כשאת כבר מובילה - את יכולה להיפצע בדרך ושוב לעצור ולקום ולהמשיך וחוזר חלילה.
העיקר לדעת מה עובר עליך. תמיד אני אומרת שכל עוד את מודעת - עשית כבר חצי דרך.
תרבות כביש? זו לא תרבות...זו ברבריות כביש.
כן, יש ימים בהם כתמי העבר
נדבקים כמו זפת
ואז הכל נדבק אליך ולא יורד
מקלחת לא עוזרת
והטריגרים לא מניחים
ומזכירים ומשתחזרים
מתה על המחוות הרגישות שלך
נשיקה.
{זה כבר ידוע לכולם שאני מכשפה, למה לא שאלת?
}
טוב נו, זה קצת מסובך. אני התרחקתי ממנו והוא ממני הרבה מאוד שנים - בעצם רוב החיים.
ואחרי כמעט עשר שנים הוא חזר כולו רצון טוב. אבל הוא לא מסוגל אחרת.
העניין הוא שאסף מעורב כאן - ואסף מתרגש מעצם הגילוי המרעיש - שיש לו בכלל סבא {משהו שהוא יודע עליו רק שנתיים}
לפני זה הוא בכלל לא ידע שיש לי אבא..כי מעולם לא דיברתי עליו לטוב או לרע.
ועם כל זה שהוא כזה - איכשהו אסף אוהב את הנוכחות שלו. אז אני פשוט עומדת שם באמצע ושומרת על אסף - עם מגיני גוף ונפש מאומנים לתפארת.
וגם עושה מסע הסברה גדול לפני תוך כדי ואחרי על הסבא - רק בטוב. הוא יגדל והוא יבחר האם להיות או לא להיות איתו בקשר.
את מה שהוא עשה לי הוא לא יכול לעשות לו - בטח לא שבוע בשנה. שעה שעתיים ביום. כשאני שם - עומדת בין לבין ורוקדת כמו גורילה בקרקס.
כלכך הרבה אנרגיה אני מוציאה כשהוא כאן - אחרי אני מותשת, עצובה, מרוקנת מוטסת אחורה בזמן.
אתה חושב שאפשר לשמור ילדים בצמר גפן? צריך גם ללמוד להתמודד - גם עם כאלה שכאילו אמורים להיות בצד שלנו - אמורים לאהוב אותנו. אמורים להגן עלינו.
הוא יודע שיש לו אותי ואני עבורו - את כל אלה ממש. ולא משנה מה.
והוא מזדקן חצי בפלורידה חצי בגרמניה.
המילים שלך לפעמים כל כך מדויקות לי , עד שזה מרגיש כמו קרן לייזר שמסמנת וחותכת כאב.
מכירה את הימים האלה, הכי טוב זה ללכת לכמה שיעורי קיקיבוקסינג - להוציא הכל.
הכאב בא והולך - זה המזל.
מקווה שמחר יהיה יום טוב יותר.
מותק, רק מכשפה יוצאת עם מתאתא לטייל.
אולי תהיי כמו כולם ותזמיני מונית
אולי תפגשי את מונית הכסף...
אין צורך בזמן פציעות.
ממה שכתוב כאן, את כבר מזמן מובילה.
לגבי הנושא של תרבות כביש.. הממממ... אין לומר, כל ישראל חברים. יא רייט. ממש.
(יוצאת לטייל על המטאטא...מממ...חשדותי התאמתו.)
מי שנותן לילדו תחושה של ילד פגום - צריך להרחיק אותו מנכדיו. מיותר להעביר את הקלקול הזה הלאה.
יש הורים-לא-טובים שעושים את התיקון מול הילדים של ילדיהם. יש הורים-לא-טובים שנהיים סבים-לא-טובים. בתרבויות מפותחות-פחות אך חכמות-יותר, היינו שולחים אותם על קרחון אל הנצח. מאחר שכאן אצלנו זה לא מקובל, צריך לשלוח אותם להזדקן בפלורידה. אם האמצעים חסרים - לכפות עליהם בידוד. העלבון שלהם לא שווה דימעה אחת קטנה של הילד שלנו.
יש אנשים שנולדים (או גדלים) עם נטיה להרס הסביבה האנושית שלהם. יש להם בדרך כלל מניעים נאצלים ("זה מחשל","מכין לחיים") ותוצאות טרגיות. הזיקנה לא בהכרח מחכימה אותם. הרבה פעמים הם רק נעשים קשים עוד יותר.
נכות ריגשית- זו ה"אנורקסיה הנפשית" של חלק גדול מהדור ההוא. אפשר לטאטא אותם עם מטאטא גדול, אפשר לרקוד או לשיר אותם החוצה מהסיסטם שלנו. אבל השריטות שהם שרטו בנו קצת יותר קשים לסילוק.
האמפטיה שלי מכווננת כולה אל הדור הבא. לאלה ש"מצטערים, אבל לא הכרנו דרך אחרת" אני סלחן הרבה פחות.
היום היה לי הרבה כאב *