כולם יודעים שאני סובלת {לרוב} כשאני נוהגת – אתמול בניסיון לצאת מחניה – כבר ממש בחצי הדרך החוצה נצמד אלי נהג מונית מאחור ולא נתן לי אפשרות להמשיך לבצע רוורס כדי לצאת מהחניה, יצאתי מהאוטו ובקשתי ממנו לנסוע לאחור. בתמורה הוא פתח עלי פה עם כל סט הקללות...הראש שלי רק זז מצד לצד, את הבן שלי זה הצחיק, כי הוא ידע מה מגיע בדרך כלל אחרי זה. מילא שהוא גרם לפקק תנועה, מילא שהוא היה חזיר לא אדיב אבל גם לקלל אותי ככה??? איפה הכבוד לאישה? ברוב חן בעטתי לו בעיטה יפה בכנף ובשקט אלגנטי חזרתי לאוטו. הקהל מסביב צחק בהחלט – האמת? הגיע לכלב. **
אתמול גם התפטרתי {אם אפשר לקרוא לזה ככה} מאחד המקומות איתם אני עובדת. איזה אושר! כמה התלבטתי {חודשים} לימור תהיה עצובה, הקש ששבר את גב הפיל, היה פשוט קצת יותר מידי, אפילו בשבילי. אבל יש כבר מעצבת מחליפה. והתנאים טובים יותר. ** לפעמים הכאב הפנימי הוא יותר ממה שאני יכולה להכיל, במצבים כאלה אני מכניסה אגרוף לדבר הכי קרוב אלי, {בדרך כלל זה לקיר או משהו דומה}, הכאב הפיזי קצת מאזן את הכאב הפנימי. המראה של העור המקולף והפצוע מעל העצמות הקטנות של כף היד לא נראה כל כך יפה אחר כך. אבל זה מחלים הרבה יותר מהר מהנפש. **
אבא ואח שלי היו כאן {הם טסו חזרה השבוע} – אחרי שהם הולכים, אני צריכה לארגן את עצמי מחדש שבוע ימים. הייתה לו יכולת מופלאה כזו לתת לי להרגיש ילדה פגומה, עכשיו הוא נותן לי להרגיש שיש לי ילד פגום. כמה ביקורת אפשר להעביר על ילד בן שמונה בשבוע? ואפילו מילה אחת טובה אין? אחת, קטנה? האם באמת יש פיצוי הולם? עד גיל שש בכלל הוא לא ידע שיש לו סבא. עכשיו הוא כל כך מתרגש שיש. אבל לא אחד שיודע לאהוב ולחבק וללטף ולהגיד כמה אתה נפלא – ילד. **
יש כל מיני זיכרונות, יש כל מיני דברים שמעוררים אותם. מוזיקה היא אחד המערבלים הכי טובים לחשיפת הזיכרונות. השבוע מצאתי את ניל דיימונד, זה מיד זרק אותי לגיל שלוש, חבוקה בין ברכיה של אימי, מנסה לתפוס את הקצב. הזיכרונות שלי מהילדות הם בעיקר זיכרונות כואבים. אבל יש כאלה יפים כל כך – כמו הרגע ההוא שאימא שלי רוקדת איתי.
שמתי את ניל דיימונד אצלי במערכת החדשה ורקדתי ופרטתי על גיטרה דמיונית ותופפתי על התופים,צחקתי, דמעתי, אסף הצטרף אלי. הנה עוד רגע מושלם. עכשיו זה אצלי באוטו. עונג.
בחוץ יש תחושה של סתו, אבל חם, סגרתי את החלונות של האוטו וקררתי היטב, שתהיה לרגע תחושה אמיתית שקר שם בחוץ ולא רק נראה. ניל שר על סוליטרי מן - הדמעות מציפות. גם הזיכרונות עושים מערבולת קטנה. מורחת אודם, חובשת את המשקפיים הירוקים ומחייכת את החיוך הכי טוב שלי. ** לרגע רציתי לקחת מטאטא קש גדול ולחזור בזמן ולטאטא זיכרונות משנה אחת בחיי – רק אחת. שבשנה אחת – יהיו לי רק זיכרונות טובים, או שלא יהיו בכלל. ** לפעמים אנשים בטעות שמים את הלב שאתה נותן להם במערבל ולוחצים על הכפתור! זה כואב, אבל בעיקר עושה הרבה לכלוך. **
הלילה אני יוצאת לטייל על המטאטא שלי בכל שמי הזיכרונות שלי, אני אתגבר על הכאב, אני אשים מוזיקה כזו שאפשר לרקוד ולנגן על כל הכלים באוויר. |