(פורסם במקור בפרדוקס) 

לפני חודש וחצי התחלתי לעבוד בבלינק (כן, אני יודעת, האתר עדיין לא מוכן). הזכרתי את זה פה ושם בפוסטים הקודמים, אבל מי שלא ניהל איתי שיחה פנים מול פנים לא באמת יודע מה אני עושה שם.
עזבתי את העבודה הקודמת בחברת המדפסות הסודית בין היתר מסיבה אישית-רפואית, אבל בעיקר בגלל שקיבלתי הצעה שקשה לסרב לה משגיא חמץ; הוא ביקש שאצטרף לבלינק בתור בלוגרית, ושאקח חלק בכל הפעילות בתחום ה- Web 2.0 בדגש על בלוגים (עסקיים). האמת היא שקיבלתי מספר הצעות כאלו לפני ששגיא פנה אלי. הן לא ממש הרשימו אותי. אבל כשישבתי אצל שגיא בראיון(ות) אי אפשר היה להתווכח עם העובדה ששגיא (וישראל ועומר) הם השחקנים הכי רציניים בתחום. לבלינק כבר היה אז משהו ממשי להתגאות בו. לפני שהגעתי הם הקימו את הבלוג הראשון (מבין שניים כרגע) של קסלמן וקסלמן ואת בלוג המומחים של אורקל ישראל.

אז נשמתי עמוק, החלטתי לעזוב את הסביבה המוכרת של התמיכה הטכנית והצטרפתי לבלינק. ההלם הופיע די מהר. אני חושבת שזה הלם שחווה כל אחד שעבר מעיסוק במשהו כתחביב לעיסוק באותו הדבר במשרה מלאה. התחומים שלי כבר לא מוגדרים, אני לא מודדת את היום לפי מספר שיחות הטלפון שהיו לי, אף פנסיונר לא מודה לי על הסבלנות, ואני לא יודעת מה התשובה הנכונה. נראה לי אפילו שרוב הזמן אני טועה.

חשבתי שיהיה פשוט להגיע לארגונים ולמכור להם בלוגים (אבל למה לא? זה מעולה מכל כך הרבה סיבות!). מסתבר שלמרות (ואולי בגלל?) כל הבאזז והדיבורים על בלוגים, התחום כבר מושך כל מיני תגובות. למרות ש-ושימו לב לאירוניה- הארגונים היחידים (פחות או יותר) שהצליחו לייצר תהליך ארגוני והקימו בלוגים הם לקוחות שלנו. הבנתם? עולם הבלוגים העסקיים בארץ כבר כאילו מוצה, למרות שהוא אף פעם לא התחיל (מזכיר לי את רוב מערכות היחסים שלי, הממ).

בארגונים כאלה יש הרבה מאוד פחד מהעולם הזה, פחד שאנחנו כגיקים בכלל בכלל לא מבינים. אנחנו - אני, אני אכתוב בשם עצמי, ממהרים למתוח ביקורת. פתאום אני מבינה למשל, שלהקים את קפה דה-מרקר (בין אם אני מחבבת את התוצאות או לא) היה כאב ראש רציני למי שראה אותו כחזון בראשו.

אבל אסור לי לשכוח לספר לכם גם את הצד השני, השווה הרבה יותר. מפחיד ככל שזה יהיה, התפקיד החדש מגניב. בקסלמן עובדות שתי בחורות מקסימות שמבינות את הבלוגוספירה ועומדות להפוך את חברת רואי החשבון לחברה הכי בלוגרית בארץ; כשיש עם מי לדבר זה תענוג והתוצאות מוכיחות את עצמן. ביום חמישי עלה הבלוג של נירה מאורקל, האישה הכי מגניבה שפגשתי בזמן האחרון. הפרוייקט היה הראשון שהייתי אחראית עליו, למרות שהקרדיט מגיע בדיוק באותה מידה, אם לא יותר, לישראל. נירה אחראית מכירות לארגונים קטנים ובינוניים והבלוג שלה מעט שונה ובעיקר יותר אישי מבלוג המומחים. הייתי אחראית לפקח על כל מה שקשור לעיצוב, להקמה ולהשקה של הבלוג, אבל החלק המאתגר ביותר היה ללמד את נירה לדבר בלוגוספרית. היא בכל זאת תצטרך להשתלב ביננו ולא היה קל לבשר לה שיש מעט מאוד בלוגריות טכניות שכותבות בעברית, ואחת מהן היא גם ככה זו שמספרת לה את זה. אבל התגברנו על המכשולים והבלוג עלה! את מרבית היום ביליתי בלרפרש שוב ושוב, מתוך שהבלוג שלי אף פעם לא ייראה כל כך טוב .

זו בטח ההזדמנות גם להסביר מדוע לא כתבתי בפרדוקס בחודשיים האחרונים. הסיטואציה השתנתה עבורי כל כך מהר מבלוגרית מיואשת שמכריזה שלא קורה שום דבר בבלוגוספירה לבלוגרית במשרה מלאה שצריכה לחשוב מה אפשר לעשות כדי שלא יהיה משעמם בבלוגוספירה. המעבר הזה הפך את המצב לקצת סכיזופרני. ואם להיות כנה לחלוטין - דאגתי מהתגובות לפוסט הזה, שאני כותבת בזה הרגע, שבו כולם פתאום יבינו שאני לא חפה לגמרי מאינטרסים בבלוגוספירה.