כל דבר שתגידו עלול לשמש נגדכם.

הבוקר כשאני הולכת בעליה ומושכת את הילדה המפונקת שלי בחבל שמחובר לבימבה, עוצרת אותי שמחה, האישה המבוגרת שגרה מולי. החלונות שלה תמיד פתוחים לרווחה וכל הסביבה שומעת כשהיא צועקת על בעלה. אז היא עוצרת אותי "מה שלומך בובה'לה. לא ראיתי אותך כמה ימים. איפה היית?". אלימות פיזית זה לא הסגנון שלי אבל עשיתי לה את המבט שגרם לה לתקן את עצמה "לא חשוב, העיקר שיהיה לך טוב בובה'לה".

אני והילדה ממשיכות בעליה. מולנו צועד החבר אהוד. מרחוק ראיתי שהוא מסתכל עלינו משועשע. אנחנו מתקרבים והוא אומר "תשמעי, שבחיי, את כל-כך דומה לאמא שלך".

במרכולית אסנת שואלת "מה, היום באת רק עם ערבה? איפה לירי?"

ומרגלית בקול צעקני אומרת לערבה "מה שלומך שוקולדה. את מתגעגעת לסבתא? תני לי כיף נראה כמה את חזקה"

הודעה כתובה מההורים: "הלו ענתי, לירי, ערבה, אנחנו כבר בקמבודיה הגענו בשייט על נהר המקונג, נהנים ודורשים בשלומכם."

וסבתא טרקה היתה אומרת: "אם מסתירים לך, תזוז".