הג'ינג'ית גידלה בילדותה כל מיני חיות לא שגרתיות: קיפוד, צב (שניהם מאולפים להפליא) ו... חלזונות. קופסת נעליים* מלאה חלזונות ! היה לה חלון הזזה גדול בחדר, היא היתה שמה את קופסת החלזונות על אדן החלון ובבוקר וכשהיתה שבה מבית הספר, היתה "קוטפת" אותם מהחלון ומכניסה אותם בחזרה לקופסה. החלון היה מלא כמובן ב"מסלולים" של ריר חלזונות מיובש. אמא של הג'ינג'ית (כן, חמותי) ביקשה לדעת ממה נובעים הסימנים המוזרים על החלון. הג'ינג'ית הסבירה שזה מהחלזונות. כאן נפתח דיאלוג שנכנס למיתולוגיה המשפחתית: חמותי: "מה זאת אומרת מהחלזונות?"הג'ינג'ית : "ככה הם הולכים". חמותי: "מה הכוונה הולכים?";הג'ינג'ית: "ככה הם מתקדמים ממקום למקום"; חמותי: "מה זאת אומרת ככה ?"וכאן נולד המיתוס: "איך חשבת שחלזונות מתקדמים?" שאלה הג'ינג'ית; "לא חשבתי" ענתה חמותי; "כן, אבל איך חשבת שהם זזים ? בכל זאת הם זזים ממקום למקום..." הקשתה הג'ינג'ית; "פשוט לא חשבתי על זה" אמרה חמותי, שלא ידעה אם עליה להיות במבוכה;"כן, אבל מה חשבת, כשלא חשבת ?" לא ויתרה הג'ינג'ית; "לא חשבתי" "איך אפשר לא לחשוב ?" התעקשה הג'ינג'ית (מאד עקשנית הג'ינג'ית) "בכל זאת חשבת משהו, איך זה יכול להיות?"; "לא" הפטירה חמותי, "לא חשבתי"; "בכל זאת על מה חשבת כשלא חשבת..." מכאן נולד המיתוס המשפחתי : " על מה חשבת כשלא חשבת" כשקראתי את התראת חורף שכתבה שני נזכרתי בסיפור המשפחתי הזה.
|