32 שנה שאני מסתובבת בארץ הזאת, ורק פעם אחת אהבתי את בן עדתי. הייתי רוצה שיקראו לו יבגני, אבל הוריו הלא-רגישים-בעליל רצו אחרת. דיברנו רוסית קטן ואחר כך רוסית בינוני. כשרצה לחבר אותי לתכנים שהיו טובים בעיני הוריו הלא-רגישים-בעליל וגרר אותי לקונצרט של מוצרט, נחרתי בשלווה עד למחיאות הכפיים. לחייו הבוערות מבושה ולחיי הבוערות משינה רכה, שימשו תפאורה לסוף המתקרב. מאז לא היה לי יבגני. וגם לא קוסטה. אולג קצת היה לי, אבל ממש ממש קצת.

והיום אכלתי צהריים עם אדם. לאדם היה יבגני לפני שנתיים. האהבה לא הצליחה לטשטש פערים בסיסיים בתפיסה ובגישה, המשיכה ההדדית הפכה לבלתי-הדדית-בעליל והיום היחסים האלה סוחבים רגל בסמטאות תל אביב.

היו אלו 60 שניות על היעדרם של יבגנים בעלי שיעור קומה ברזומה הלבבי שלי.