סוסים- סיפור לסוכות

"השנה סבתא חוגגת יום הולדת 75," אמרה אמא לניר ואדווה, התאומים בני ה-14, "ובסוכות ניסע כולנו אליה לצפון"

"יופי" אמרו שניהם. הם אהבו מאד לבקר במושב של סבתא גילה ובמיוחד לרכוב על הסוסים. שניהם היו רוכבים מנוסים ואפילו למדו רכיבה מקצועית בחווה הסמוכה. ניר התחרה במרוצים ואדווה בדילוג מעל מכשולים.

"רגע, רגע" אמר ניר. "אם נהיה שם בסוכות, נוכל להשתתף בסוסיאדה השנתית. הרי היא ממש קרובה למושב"

בכל שנה הפצירו התאומים בהוריהם להגיע לתחרות השנתית המרכזית ותמיד הייתה סיבה שזה לא הסתדר. ועכשיו, לא רק שיהיו אצל סבתא, אלא גם הגיעו סו"ס לגיל בו מותר להשתתף בתחרויות הנוער.

"אשמח מאד לצפות בתחרויות" אמרה אימם, שגדלה במושב ואהבה סוסים מילדותה, "אבל ממש לא ברור לי איך תוכלו לרכוב. אני מקווה שאתם לא חושבים שנוכל להביא את הסוסים שלכם מן החווה לתחרות בצפון."

"לא , לא" אמרו השניים, "נרכב על הסוסים מן המושב"

"ניר, זה לא נראה לי עד היום השתתפת בשלוש תחרויות בלבד ולהתחרות על סוס גדול וחזק שאתה לא מכיר ונגד רוכבים מנוסים בהרבה יהיה לא אחראי ואפילו מסוכן.

"ומה איתי?"  שאלה אדווה.

"במכשולים את באמת חייבת להכיר את הסוס שלך" אמר ניר, וכשהוא פונה אל אמו אמר "אני אשאל את אבא"

"ידעתי", חשבה אמו לעצמה. כשאני לא מסכימה הוא פונה לאבא שלו וכמעט תמיד מקבל מה

שהוא רוצה. אני מקווה שהוא יזכור שעד גיל 30 הוא אף פעם לא ישב על סוס"

"נתייעץ עם יפתח המדריך ונעשה מה שהוא יאמר" אמר האב לניר, כשדנו בבקשתו בארוחת הערב. לאחר ששאל גם את ניר וגם את אמו שאלות שונות על על אופיו וגודלו של הסוס עליו הוא מתכונן לרכוב, אמר יפתח ש"זה יהיה בסדר, אבל רק במסגרת החובבים, שבה הלחץ פחות גדול"

כשהגיעה המשפחה לבית סבתא, מיהר ניר לאורווה ובמשך היומיים שנותרו עד לתחרות כמעט שלא זז מ"בינגו", הסוס עליו עמד לרכוב. הוא הבריש אותו, פינק אותו בתפוחים וגזרים ורכב עליו כמה שיותר. רק כשישב עליו הרגיש עד כמה הוא גדול וחזק יותר מן הסוס אליו התרגל בחווה. אמו יצאה אתו על סוסה נוספת וייעצה לו כמיטב יכולתה.

לשמחתו, ישן ניר היטב בלילה שלפני התחרות. למחרת קמו כולם מוקדם, הכניסו את בינגו לקרון המיועד ונסעו למקום התחרות. לאחר ציפייה חסרת סבלנות נשמעה סו"ס הקריאה "חובבים עד גיל 16, 800 מטר, מקצה ראשון, לקו הזינוק"ו שישה סוסים שעל גבם רוכבים הנאבקים לשלוט בהם ניגשו לקו המסומן במסלול העפר. ניר, רזה וגבוה, העיף מבט לשני צידיו ולהפתעתו נוכח כי על הסוסה שלשמאלו רוכבת נערה בעלת עור בהיר ועיניים חומות ענקיות. בגלל שערה הקצר והקסדה שעל ראשה חשב שהיא נער צעיר וכשהפנתה אליו את מבטה בחיוך מתוח, הרגיש פתאום כי למתח של התחרות נוספת התרגשות מסוג אחר לגמרי.

"למקומות, היכון, צא!" הירייה רעמה, החבל הורד והסוסים חסרי הסבלנות יצאו לדרך. מכיוון שלא היה לבינגו ניסיון קודם בתחרויות, פיגר ניר בזינוק וכבר בתחילת המרוץ נפתח פער בינו לבין הרוכבים האחרים.

"ממילא לא חשבתי שאנצח כאן" חשב לעצמו תוך שהוא מאיץ בסוס" העיקר הוא החוויה והניסיון שאני צובר" אלא שלבינגו הייתה דעה משלו על המצב. בהדרגה הגביר את מהירותו ולהפתעתו של ניר צמצם את הפער בהדרגה ואף עבר שניים מן הסוסים שהיו לפניו. לאחר שמשך ברסן בכל כוחו כדי להאט מעט ולשמור כוח לסוף המרוץ, הבין ניר שהסוס אינו מציית ונתן לו לרוץ בקצב שלו. כשהגיע לפנייה השנייה במסלול, דהרו הוא והנערה זה לצד זו. לשמחתו, תפס הוא את המסלול הפנימי, יצא לישורת מעט לפניו ואז הבחין מזווית העין כי היא נעלמה לפתע.למרות שהיה בחלק המרחק מן הקהל שמע ניר את שאגת ההפתעה, עצר את בינגו ופנה לאחור כדי לראות מה קרה. להפתעתו, ראה את אדווה רצה לכיוונו במהירות, כשהיא חוצה את השטח הפנימי, אליו אין כניסה לקהל. כשהבחינה בו חייכה בהקלה והמשיכה לרוץ לכיוון הנערה, תוך שהיא מסמנת לו לבוא לעזור לה. עד שירד מהסוס כבר כרעה אחותו ליד הפצועה, בדקה אותה לפי כל הכללים והיטיבה את תנוחתה בזהירות רבה. רק אז הבין כי בגלל המרחק לא יכלו בני משפחתו להבחין מי הוא שנפל ונזכר כי אדווה מתנדבת כבר שנתיים במד"א ומוסמכת להגיש עזרה ראשונה.עד שהגיע האמבולנס השגיחה אדווה על הנערה ואנשי הצוות ששיבחו אותה הזמינו אותה להצטרף אליהם לבית החולים.

"מהר" אמר ניר להוריו ברגע שהגיע אליהם, "נחזיר את בינגו למושב וניסע לביה"ח לראות מה שלומה.

"אתה מכיר אותה?"

ניר היסס לרגע וענה: "מה זה חשוב? אדווה שם איתה וחוץ מזה..."

"חוץ מזה מה?" שאל אביו.

ניר שלח אליו מבט והאב,  שהבין מיד את המצב, קרץ לו ואמר: "זזים!"

כשהגיעו לאחר כשעה לביה"ח הקרוב, פגשו את אדווה בחדר ההמתנה. "יש לה זעזוע מוח ועכשיו לקחו אותה ל-CT כדי לוודא שאין פגיעות נוספות"

"אני אוכל לדבר איתה?" שאל ניר.

חצי שעה מאוחר יותר ניצב ניר ליד מיטתה וחיכה שתפקח את עיניה. בגלל חיוורונה והמיטה הגדולה בה שכבה, נראתה חסרת אונים ושבירה, ההפך המוחלט מהנערה שרכבה על הסוס. מבלי לחשוב התיישב בכיסא ונטל את ידה בין שתי ידיו. לפתע חש בלחיצה עדינה, ננער ממקומו ורכן מעליה. אט אט נפקחו עיניה ומבטה התמקד.

"זה אתה" לחשה, ניסתה לחייך והעוותה את פניה בכאב. "הסתובב לי האוכף"

בעדינות הניח ניר ידו על מצחה ואמר: "כן ראיתי. אני ניר. אל תזוזי"

"אני גילי" אמרה הנערה. עיניה נעצמו אך לחיצת ידה בכף ידו התחזקה.

"אל תדאגי" אמר ברוך. אני נשאר איתך עד שהוריך יגיעו

"בימים הבאים נשאר ניר אצל סבתא במושב וביקר את גילי בכל יום. מצבה השתפר בהדרגה ולשמחתם התברר להם שהם גרים קרוב זה אל זו ואפילו רוכבים באותה חווה.חופשת החג הסתיימה ובאותו יום השתחררה גילי מביה"ח ונשלחה לשבוע של מנוחה בביתה. ניר חזר לביה"ס ומדי יום רכב על אופניו לבקרה וחזר הביתה מאוחר.בערב שלפני חזרתה של גילי ללימודים היו שניהם נבוכים מעט, כאילו אינם בטוחים שעדיין יש לניר סיבה לבוא לבקר. כשעמד בפתח חדרה בדרכו החוצה, חיבקה אותו גילי והביטה בעיניו וניר נשק לה בעדינות על שפתיה כאומר "עוד ניפגש"