כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Post שביתה

    הבלוג עוסק בבעיות מערכת החינוך מנקודת מבטה של מורה ומחנכת, החל במאבק המורים במהלך השביתה,בגורמים לשביתה, ובתחושות שעולות במהלכה ולאחריה. הבלוג שינה את שמו מ\"יומנה של מורה שובתת\" ל\" Post שביתה\"

    פוסטים אחרונים

    תגובות (35)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      14/10/09 01:24:

    שושי יקרה

     

    אקח את דברייך צעד אחד קדימה ואתמקד בהיבט הבית ספרי, חינוכי (אם כי אחריותם של ההורים בתהליך חשובה לא פחות).

    על מנת ליצור ילדים ואח"כ אנשים סקרנים, חוקרים, חושבים, ביקורתיים וכו'

    אני חושב שצריך לעשות חשיבה מחודשת של כל הקונספט של הוראה בכיתות, כפי שהיא היום.

    אני מסכים שהכל עניין של מינונים, אבל מינונים צריכים להישתנות בהתאם למצב.

    בעוד שפעם המורה היה בר הסמכה בכל מה שקשור לידע (בנוסף לספרים שבספריות),

    הרי שהיום בעידן של ריבוי מדיות (עשרות ערוצי טלויזיה, אינטרנט וכו') התלמידים "מופצצים" במידע.

    ועל ידי לחיצת כפתור, ובשניות, כל אחד מהם יכול למצוא כמויות גדולות של מידע שמעניין אותם, ולרוב הוא רב יותר מזה שהמורה הציג בכיתה.
    ידע בלבד כבר לא משחק תפקיד מרכזי בביה"ס.

    אם נוסיף את העניין שסף הגירוי של הילדים בדורות האחרונים גבוה הרבה יותר מבעבר, וקשה יותר לספק את סקרנותם בשיטות המסורתיות הנהוגות היום בביה"ס, קרי: מורה שמכתיב חומר, שמלמד פרונטלי, שיטת "בליעת" החומר ו"הקאתו" במבחן/בבגרות, עזרים ישנים כלוח וטוש, תכניות לימודים ישנות ולא מותאמות, חשיבה מקובעת ברמת המערכת כולה, וחוסר מקצועיות מערכתי. אם נקח את כל אלה יחד, הרי שקיבלנו שיטות חינוך והוראה שאינן מתאימות לתלמיד של היום.

    אני עובד, בין השאר, עם ילדים מחוננים, במרכז שפועל כבי"ס אבל סוג הפעילות שבו היא יותר, לא פורמאלית, מפורמאלית, בהשוואה לבי"ס רגיל. פעילות כזאת מתאפשרת במסגרת כזאת קודם כל כי כל המערכת הזאת, שניקראת מרכז המחוננים, עובדת באופן אחר, בהשוואה לבי"ס "רגיל". החל מרמת תכניות הלימודים, התכנים ומבנה הקורסים. ועד לרמת המדריכים/מורים שמעבירים את אותם התכנים. כשהתלמידים מגיעים בכיתה ג' למרכז, קשה להם להבין לאן הגיעו ו"איך לאכול" את המסגרת החדשה, אחרי שהספיקו להיתרגל לביה"ס ה"רגיל". אבל לאט לאט הם מתרגלים לסוג המסגרת הזה.

    כשאני מלמד בבי"ס "רגיל" בכיתה ז' או ח', אני מנסה לעיתים קרובות להכניס אלמנטים "אחרים" להוראה שלי. יותר ניסויים, יותר לעורר חשיבה וסקרנות, יותר אלמנטים שנחשבים לא פורמאליים. העניין לא פשוט לתלמידים שלי, כיוון שאינם רגילים לסוג כזה של הוראה, אחרי שהיתרגלו בשנות היסודי להוראה מאוד קונבנציונלית. העניין לא פשוט להם גם כיוון שלרוב אני מורה יחיד בין שאר המורים שלהם, שמלמד בצורה שונה. כמובן שהעניין מאוד לא פשוט גם לי כמורה. אבל יחד עם זה אני לא מוותר ומנסה למצוא את המינון הנכון לי בכיתה כזאת, שיאפשר לי מצד אחד לא לאבד את הכיתה ומצד שני להמשיך וללמד כפי שנכון וטוב לי. 

    אם יהיה שינוי מערכתי בעניין הזה של קונספט ההוראה, שיתחיל במבנה המערכת ויגיע עד למורה בכיתה, הרי שאז ניתן יהיה לפתח אנשים שהם יותר מ"זומבים" שבוהים בקופסאת הטלויזיה או המחשב...

     

    ערן

      13/10/09 07:34:

    צטט: איילת הלר 2009-10-11 12:25:50

    אני בהחלט מקבלת את שאמרת. אני לא פוסלת את שסימנת וסימנו גם אחרים. יחד עם זאת אני רוצה לציין שדווקא בתוך כיתה ובמשך יום הלימודים יש פנאי לאינטראקציות רבות. דווקא לאור מה שאת מעלה, העוסקים במלכת ההוראה ואני בכללם יכולים לראות את עצמם כשליחים של פיתוח מיומנויות אלה ולהשתמש בהן בהוראה בכיתה.

     

    אני מניחה שבכל הארץ יש איסור על שימו שבפלאפון ושימוש במחשב אישי בזמן השיעור.

     

    אני מוסיפה עוד היבט של אותו רעיון. עוד נזק שהוא פחות מדובר. 

     

    לאיילת תודה,

    ואפרופו...

    צרפת תאסור שימוש בטלפונים סלולריים בבתי הספר

      12/10/09 22:42:

    היום, בשיחת רעים בעבודה דנו בהפרעות קשב. לא עכברא גנב כי אם חורא גנב.

     

    רצף הגירויים, ריבוי הערוצים, הפסקות הפרסומת, אי דחיית סיפוקים - הכל כאן ועכשיו  - הם אבות החטא.

     

    במו אזני שמעתי אמש על ילדים של אבא שהוא באמת דמות למופת - אשר בטיול קרוואן לארה"ב - כל עוד לא נמנע מהם - בהו במסך ברכב במקום בנוף.

     

    לא בבית ספרי !!! - וגם לא בבית ספרו.

      11/10/09 12:25:

    אני בהחלט מקבלת את שאמרת. אני לא פוסלת את שסימנת וסימנו גם אחרים. יחד עם זאת אני רוצה לציין שדווקא בתוך כיתה ובמשך יום הלימודים יש פנאי לאינטראקציות רבות. דווקא לאור מה שאת מעלה, העוסקים במלכת ההוראה ואני בכללם יכולים לראות את עצמם כשליחים של פיתוח מיומנויות אלה ולהשתמש בהן בהוראה בכיתה.

     

    אני מניחה שבכל הארץ יש איסור על שימו שבפלאפון ושימוש במחשב אישי בזמן השיעור.

     

    אני מוסיפה עוד היבט של אותו רעיון. עוד נזק שהוא פחות מדובר. 

      11/10/09 10:29:

    צטט: איילת הלר 2009-10-11 01:08:21

    העלת נושא חשוב בעיני. 

     

    קודם כל יש המון יתרונות במסכים ולא על זה באנו לשוחח כאן.

     

    הקושי שאני רואה ב"דבקות למסכים" היא היעדר היכולת להיות עם עצמינו ללא תיווך מסך ( טלויזיה, מחשב, פלאפון).

     

    יש ספר נפלא שכתבה נורית זרחי והוא נקרא- "מרק שום דבר".  זה ספר שהחוכמה מאחוריו היא אדירה. קרי, היכולת להיות עם כלום.

     

    זו מיומנות שהיא מאוד חשובה בעיני.  כמו שאדם מוציא מתוך עצמו תובנות ולמידה על העולם באינטראקציה עם אחרים כך חשוב שידע

     

    לעשות זאת באינטראקציה עם עצמו.

    הקושי העיקרי שאני רואה במסכים הוא העדר אינטראקציות עם הסביבה, הורים, חברים , זרים, וכן פאסיביות. כמובן שיש גם יתרונות - היכולת להדגים תופעות ביולוגיות למשל משרתות אותי במהלך עבודתי - גם אני נעזרת במסך, אבל בצורה מוגבלת ומבוקרת.

    תודה!

     

      11/10/09 01:43:

    צטט: אהוד אמיר. 2009-10-10 23:51:53

    ראשית כל - לפני איזה זמן היתה לי שיחה עם אמא של ילד שהיה בגן אחד עם בתי.

     

    אמרתי לה: אין לנו טלויזיה בבית.

     

    היא פערה עיני צלחת: אז מה בתך עושה כשאתם חוזרים הביתה אחרי הגן???

     

    הייתי צריך להסביר לה בעדינות שיש גם גני משחקים, ספרים, משחקי שולחן, צעצועים, סתם לקפוץ על אבא על הספה, וכו'. 

     

    עצוב שיש אמהות שצריך להסביר להן דבר כזה. ולדעתי הן מתרבות, האמהות הדפוקות האלה.

     

    ושנית - איני יודע הרבה על ילדותו של צ'חנובר, אבל הרשקו, עמיתו לפרס הנובל, הוא ניצול שואה. כשמדברים על "ילדות קשה", זה בכל זאת עולם אחר. והוא דוגמה לאדם למופת, אדם שלא נתן לטראומת ילדות שאין דומה לה לעמוד בדרכו.

     

    לאהוד אמיר,

    ראשית יישר כח על ההחלטה והביצוע של 'אין טלויזיה'.

    אמנם יש בביתינו טלויזיה, אבל השתדלנו כשהילדים היו קטנים להגביל אותם בזמן.

    ובשום פנים ואופן לא להפוך אותה ל'בייבי סיטר'

     

    ובאשר לחתני פרס נובל, אני יודעת על ילדותו של הרשקו כניצול שואה, אבל בכוונה לא הזכרתי אותו כי זו כבר השוואה מרחיקת לכת. לזה אין שום דבר דומה בימינו. בכל מקרה תודה.

     

      11/10/09 01:08:

    העלת נושא חשוב בעיני. 

     

    קודם כל יש המון יתרונות במסכים ולא על זה באנו לשוחח כאן.

     

    הקושי שאני רואה ב"דבקות למסכים" היא היעדר היכולת להיות עם עצמינו ללא תיווך מסך ( טלויזיה, מחשב, פלאפון).

     

    יש ספר נפלא שכתבה נורית זרחי והוא נקרא- "מרק שום דבר".  זה ספר שהחוכמה מאחוריו היא אדירה. קרי, היכולת להיות עם כלום.

     

    זו מיומנות שהיא מאוד חשובה בעיני.  כמו שאדם מוציא מתוך עצמו תובנות ולמידה על העולם באינטראקציה עם אחרים כך חשוב שידע

     

    לעשות זאת באינטראקציה עם עצמו.

      10/10/09 23:51:

    ראשית כל - לפני איזה זמן היתה לי שיחה עם אמא של ילד שהיה בגן אחד עם בתי.

     

    אמרתי לה: אין לנו טלויזיה בבית.

     

    היא פערה עיני צלחת: אז מה בתך עושה כשאתם חוזרים הביתה אחרי הגן???

     

    הייתי צריך להסביר לה בעדינות שיש גם גני משחקים, ספרים, משחקי שולחן, צעצועים, סתם לקפוץ על אבא על הספה, וכו'. 

     

    עצוב שיש אמהות שצריך להסביר להן דבר כזה. ולדעתי הן מתרבות, האמהות הדפוקות האלה.

     

    ושנית - איני יודע הרבה על ילדותו של צ'חנובר, אבל הרשקו, עמיתו לפרס הנובל, הוא ניצול שואה. כשמדברים על "ילדות קשה", זה בכל זאת עולם אחר. והוא דוגמה לאדם למופת, אדם שלא נתן לטראומת ילדות שאין דומה לה לעמוד בדרכו.

     

      10/10/09 14:38:

    צטט: איירבוס-max 2009-10-10 09:03:52

    "רובוטים שקטים" כאלה

    הופכים אח"כ, עם המשך ההזנחה החינוכית בבית,

    לאלימים ביותר שבתוכנו.

    בכל מקרה נראה שלא מתפתחים כך מספיק כישורים חברתיים.

     

     

      10/10/09 13:42:

    צטט: שלפ מעבדה חקלאית 2009-10-10 07:56:53

    ושלא יגידו לי

    אז היה קל

    בתקופה שאתה היית הורה זה היה משהו אחר

    תבין

    אז היתה

    ואז היתה

    לא גם אז היינו בתחרות

    עבדנו כמו חמורים

    ובסוף היום יצאנו למגרש המשחקים עם זהר איילת ואורי

    ובשבתות  יצאנו לטייל המון

    ובלי טלפון ביד

    היום כמו אז

    היתה בעיה של כסף

    רצנו כמו משוגעים

    תחרות היתה גדולה

    ושלא יגידו אז היה משהו אחר

    תמיד אותו הדבר

    עודד יפה

    לעודד יפה,

    דווקא הקשיים חישלו וגידלו אנשים בעלי מוטיבציה והתמדה.

     

      10/10/09 12:39:

    צטט: רפאלה 2009-10-09 20:43:38

    צטט: אישה1 2009-10-08 17:04:23


    אלא אם ימציאו פרס נובל לפאסיביות או לרזי המחשב (במקום רזי החשיבה)...! מופתע

    הקישור שלך בין האמא בקופ"ח לזוכת פרס הנובל מעלה נקודה מענינת מאד, הזיקה שבין חינוך לפאסיביות או לחליפין בין חינוך למצויינות, ובאיזה תנאים הקשרים הללו מקבלים תוקף וחיזוק.

    נהניתי לקרוא, כמו תמיד.

    וכמובן, ברכות חומות לזוכה שלנו, שלבטח לא הייתה צמודה לשום מסך בילדותה.

     

    * מסכימה עם דינה.

    תודה רפאלה ומזל טוב לך היום....

     

      10/10/09 09:03:

    "רובוטים שקטים" כאלה

    הופכים אח"כ, עם המשך ההזנחה החינוכית בבית,

    לאלימים ביותר שבתוכנו.

    ושלא יגידו לי

    אז היה קל

    בתקופה שאתה היית הורה זה היה משהו אחר

    תבין

    אז היתה

    ואז היתה

    לא גם אז היינו בתחרות

    עבדנו כמו חמורים

    ובסוף היום יצאנו למגרש המשחקים עם זהר איילת ואורי

    ובשבתות  יצאנו לטייל המון

    ובלי טלפון ביד

    היום כמו אז

    היתה בעיה של כסף

    רצנו כמו משוגעים

    תחרות היתה גדולה

    ושלא יגידו אז היה משהו אחר

    תמיד אותו הדבר

    עודד יפה

      9/10/09 20:43:

    צטט: אישה1 2009-10-08 17:04:23


    אלא אם ימציאו פרס נובל לפאסיביות או לרזי המחשב (במקום רזי החשיבה)...! מופתע

    הקישור שלך בין האמא בקופ"ח לזוכת פרס הנובל מעלה נקודה מענינת מאד, הזיקה שבין חינוך לפאסיביות או לחליפין בין חינוך למצויינות, ובאיזה תנאים הקשרים הללו מקבלים תוקף וחיזוק.

    נהניתי לקרוא, כמו תמיד.

    וכמובן, ברכות חומות לזוכה שלנו, שלבטח לא הייתה צמודה לשום מסך בילדותה.

     

    * מסכימה עם דינה.

      9/10/09 16:10:

    צטט: רביב נאוה 2009-10-09 15:48:56

    אני לא אוהב את צקצוקי ה"אוי, הילדים האלו, כל הזמן מול המסך, מה יצא מהם?". כשאני ארגנתי טיולים לילדים, חלק מהעניין היה גם למצוא סרט מתאים לנסיעה. זה לא בא על חשבון הנוף מהחלון. כשנסענו לצפון ולא הבאנו סרט, הילדים העסיקו את עצמם בספירת סניפי מקדונלד'ס שראינו בדרך. מקסים בעיני, אבל בנסיעות ארוכות, שבהן הדבר הכי מעניין שרואים מהחלון הוא הסינמה סיטי, משהו שיעסיק את הילדים ולא יתיש את המבוגרים עוד לפני שהטיול התחיל הוא בעל ערך מבחינתי.

     

    את מה שאומרים היום על מסכי ה-DVD והמחשב, אמרו לפני 20-30 שנה (כשאני הייתי ילד) על הטלוויזיה ולפני 50 שנה על הקולנוע. גם על קריאת ספרי הרפתקאות  טענו שהיא תגרום לילדים עצלנים ומנוונים. הטכנולוגיה תמיד מקדימה את הידע איך להשתמש בה ותמיד נראית מוזרה להורים וטבעית לגמרי לילדים. אין לי בעיה עם האמא שהראתה לילדים שלה את ספר הג'ונגל בסרט במקום להקריא להם את הספר. אם הייתי יושב באותו תור בקופת חולים, אני חושב שאפילו הייתי מודה לה. צפייה בסרט לא מזיקה יותר או מפתחת אינטלקטואלית פחות מהאזנה לסיפור כך שלילדים לא צריך לדאוג. אם יש מי שמפסיד כאן זאת האם עצמה שמוותרת על הזדמנות לאינטראקציה עם הילדים.

    רביב,

    ראשית חייכת אותי, ראיתי מול עיני כיצד אתה מדמיין אותי מצקצקת בשפתיים. דווקא לא עשיתי זאת רגוע

    לספור סניפי מקדונלד'ס דווקא מוצא חן בעיני, אצלנו הילדים ספרו 'חיפושיות' פולקסווגן. בכל מקרה זה מחייב אותם להציץ לסביבתם!

    לגבי השאלה מה מפתח יותר , כנראה שנזדקק לפרופ' אלומית ישי. לי נראה שמשחק בחוץ למשל , מפתח יותר מאשר ילדים ה'דבוקים' למסך. בכל מקרה האינטראקציה עם הילדים, האינטראקציה בין הילדים והמבוגרים ובינם לבין עצמם חשובה מאוד בעיני.

     

      9/10/09 15:48:

    אני לא אוהב את צקצוקי ה"אוי, הילדים האלו, כל הזמן מול המסך, מה יצא מהם?". כשאני ארגנתי טיולים לילדים, חלק מהעניין היה גם למצוא סרט מתאים לנסיעה. זה לא בא על חשבון הנוף מהחלון. כשנסענו לצפון ולא הבאנו סרט, הילדים העסיקו את עצמם בספירת סניפי מקדונלד'ס שראינו בדרך. מקסים בעיני, אבל בנסיעות ארוכות, שבהן הדבר הכי מעניין שרואים מהחלון הוא הסינמה סיטי, משהו שיעסיק את הילדים ולא יתיש את המבוגרים עוד לפני שהטיול התחיל הוא בעל ערך מבחינתי.

     

    את מה שאומרים היום על מסכי ה-DVD והמחשב, אמרו לפני 20-30 שנה (כשאני הייתי ילד) על הטלוויזיה ולפני 50 שנה על הקולנוע. גם על קריאת ספרי הרפתקאות  טענו שהיא תגרום לילדים עצלנים ומנוונים. הטכנולוגיה תמיד מקדימה את הידע איך להשתמש בה ותמיד נראית מוזרה להורים וטבעית לגמרי לילדים. אין לי בעיה עם האמא שהראתה לילדים שלה את ספר הג'ונגל בסרט במקום להקריא להם את הספר. אם הייתי יושב באותו תור בקופת חולים, אני חושב שאפילו הייתי מודה לה. צפייה בסרט לא מזיקה יותר או מפתחת אינטלקטואלית פחות מהאזנה לסיפור כך שלילדים לא צריך לדאוג. אם יש מי שמפסיד כאן זאת האם עצמה שמוותרת על הזדמנות לאינטראקציה עם הילדים.

      9/10/09 10:37:

    נ.ב.

    החלטתי להוסיף את התגובה הנ"ל לגוף הטקסט, נראית לי חשובה.

      9/10/09 08:07:

    צטט: ד"ר מיקי ארליך 2009-10-09 05:24:30


    שלום שושי,

    לפני כאלפיים שנים אמרו חז"ל "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". כלום לא השתנה: מי שגדל בתנאים קשים נאלץ למצוא דרכים עוקפות כדי להצליח. הרבה פעמים זה מעודד יצירתיות ומקוריות. מה שכן, אני לא מכיר אנשים שכדי להשיג מטרות נעלות שכאלה הם מחלקים את רכושם לעניים והולכים לגור ברחובות.

    אנחנו גדלנו בעולם אחר: טכנולוגי פחות, חופשי יותר בהרבה תחומים (ובאחרים הרבה פחות). היו לכך יתרונות, כמו גם חסרונות. חתני פרס נובל של מחר יהיו הילדים של היום: כולם גדלים פחות או יותר באותו המתווה. לכן, יש להניח שכולם סובלים מאותן הבעיות ונהנים מאותם היתרונות שיש לדור הנוכחי להציע.

    כמובן שהדבר החשוב זה לדעת לשמור על מינון נכון: אין רע בטלביזיה או במשחקים. צריך לדעת להציב את הגבולות ולפתוח דלתות לתחומים עניין נוספים.

    לגבי הילד בקופ"ח - יכול להיות שאת צודקת; מצד שני, אולי האמא רק רצתה שהילד לא יפריע. לא כולם בקופ,ח שמחים כשילד של אחרים מטריד אותם.

     

    חג שמח,

     

    מיקי

    לד"ר מיקי ארליך,

    ראשית אתה צודק בכל מילה, כל הדברים שאתה כותב ברורים לי ועלו בדעתי, ובכל זאת כתבתי את הפוסט.

    נכון, אותה אמא רצתה שהבן שלה לא יפריע ולכן הביאה את המכשיר. אפשר היה להביא גם ספר, אבל זה היה דורש יותר מאמץ ממנה במהלך הישיבה המשותפת.

    כך קורה היום גם במכוניות - מאוד חשוב שהילדים לא יפריעו במהלך הנסיעה ולכן שמים להם קלטת, אבל מה היה קורה אם המבוגר , לא הנהג, היה מעסיק אותם? משוחח איתם? וכן, גם מסביר להם את הצורך בשקט כדי לשמור על הריכוז של הנהג? זה יותר קשה, אבל גם יותר מחנך.

    ולבסוף אתן לך דוגמא דווקא מעולמם של בני הנוער - הגדולים:

    אותה תופעה החלה להתרחש גם באוטובוסים שבטיולים. הנהגים תפסו את ה'טריק' הזה גם כן.

    לפני שנה חזרתי עם תלמידים משבוע גדנ"ע. ברגע שהתחלנו ליסוע, הפעיל הנהג את הוידאו באוטובוס והתחיל להקרין סרט. לתומי לא עצרתי אותו. היה יום חורף בהיר, הכל היה ירוק, הדרך הייתה מדהימה (חזרנו מבסיס צלמון בצפון) , נוף מקסים, אבל כולם היו דבוקים למסך. אף אחד לא ראה את הדרך. ניסיתי להסב את תשומת ליבם , אבל לא היה עם מי לדבר...

    בפעם הבאה, כשנסעתי עם תלמידים , שוב  רצה הנהג לשים קלטת. הפעם הייתי הרבה יותר 'חכמה' , בכל מקרה למודת ניסיון. עצרתי אותו מיד.

    נכון, זה הצריך ממני להעיר מידי פעם לתלמידים "לא להסתובב", "לשבת", וכו'. אני תפסתי את תפקיד השומר על התלמידים, אבל לפחות הייתה ביניהם אינטראקציה, לפחות ניתן היה לומר להם מידי פעם לסובב את הראש הצידה ולהסתכל על הנוף...

    הם לא היו רובוטים שקטים.

    תודה וחג שמח!

      9/10/09 07:48:

    צטט: bonbonyetta 2009-10-08 22:59:17


    *

    חוששתני מאד שאם לא תמיד, אז פעמים רבות, את מאד צודקת......

    תודה! אני חושבת שהפעם זו אחת מהפעמים... צוחק

      9/10/09 05:24:


    שלום שושי,

    לפני כאלפיים שנים אמרו חז"ל "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". כלום לא השתנה: מי שגדל בתנאים קשים נאלץ למצוא דרכים עוקפות כדי להצליח. הרבה פעמים זה מעודד יצירתיות ומקוריות. מה שכן, אני לא מכיר אנשים שכדי להשיג מטרות נעלות שכאלה הם מחלקים את רכושם לעניים והולכים לגור ברחובות.

    אנחנו גדלנו בעולם אחר: טכנולוגי פחות, חופשי יותר בהרבה תחומים (ובאחרים הרבה פחות). היו לכך יתרונות, כמו גם חסרונות. חתני פרס נובל של מחר יהיו הילדים של היום: כולם גדלים פחות או יותר באותו המתווה. לכן, יש להניח שכולם סובלים מאותן הבעיות ונהנים מאותם היתרונות שיש לדור הנוכחי להציע.

    כמובן שהדבר החשוב זה לדעת לשמור על מינון נכון: אין רע בטלביזיה או במשחקים. צריך לדעת להציב את הגבולות ולפתוח דלתות לתחומים עניין נוספים.

    לגבי הילד בקופ"ח - יכול להיות שאת צודקת; מצד שני, אולי האמא רק רצתה שהילד לא יפריע. לא כולם בקופ,ח שמחים כשילד של אחרים מטריד אותם.

     

    חג שמח,

     

    מיקי

      8/10/09 22:59:


    *

    חוששתני מאד שאם לא תמיד, אז פעמים רבות, את מאד צודקת......

      8/10/09 21:41:

    צטט: אורית גפני 2009-10-08 21:23:09


    שושי - אכן נושא למחשבה, אבל ממש לא בטוח שיש סתירה בין טלוויזיה לפרס נובל...

     

    בעיני, צריך לדעת מהו המינון הנכון, ודווקא לנצל את היתרונות שהטכנולוגיה המודרנית מעניקה לנו.

     

    הטלוויזיה יכולה להיות גם מקור של ידע - וספר הג'ונגל זה קלסיקה...

    אורית,

    כמובן שאין סתירה בין טלויזיה לבין פרס נובל, מדובר פה על מינון.

    כשהטלויזיה 'הולכת' איתך לכל מקום , גם מחוץ לבית, זה כבר חורג מהמינון שנראה לי הגיוני.

    ספר הגו'נגל קלסיקה, אין ספק, לא חשבתי אחרת. אבל שוב - בבית מספיק!

     

     

      8/10/09 21:23:


    שושי - אכן נושא למחשבה, אבל ממש לא בטוח שיש סתירה בין טלוויזיה לפרס נובל...

     

    בעיני, צריך לדעת מהו המינון הנכון, ודווקא לנצל את היתרונות שהטכנולוגיה המודרנית מעניקה לנו.

     

    הטלוויזיה יכולה להיות גם מקור של ידע - וספר הג'ונגל זה קלסיקה...

      8/10/09 21:20:

    צטט: סמוג 2009-10-08 20:39:06

    אז אני ילד ג'ונגל

    שהתקבלתי ללימודי הוראה שאלו אותי עם אני רוצה להיות מורה? אמרתי שלא. כי מול כיתה של 30 תלמידים שנה אחרי שנה עם אותו חומר אני פשוט השתגע אז אני מנסה כי מיני שגעונות שלי אם להם משעמם אז לפחות שלי יהיה מעניין. ויש ילדים שהם ילדי ג'ונגל וכיף ללמד אותם ויש ילדים שהם בטטת מסך עם עיני עגל שאין להם מושג על מה אני מדבר. כל עוד זה לא קשור לסלב זה או אחר.

    לגבי המסך הקטן או הגדול, (תלוי במקדם השופופוני של ההורים כי אפשר להשקיע כמה אלפי שקלים בפלסמה 523 אינצ' אבל לא שעתיים בשעורי הבית של יקירם שיושב מול הטלוויזיה) למדתי לנצל אותו. אני משתמש במדיה הזו ככלי עזר בשעורים שלי (סרטונים של סביבות אקולוגיות ביוטיוב עושים יופי של עבודה) וכן כל הידע נמצא באינטרנט. אבל יכולת שליפת המידע הנכון, עיבוד שלו והבנה שלו. אלו דברים שלא לומדים מהאינטרנט.

     גם אני משתמשת פה ושם בוידאו, במצגות, אבל כמה אפשר?!

    אמרתי שהאמירה כוללנית , לא כל הילדים הם כאלה, אבל כתופעה היא הולכת ומתרחבת.

    המשך להיות ילד ג'ונגל! נהדר.

     

      8/10/09 20:50:

    צטט: המספרית 2009-10-08 18:39:25

    את כל כך צודקת! ובחיי שאת לא מכלילה בכלל!!!! העצלות של הדור הזה הולמת בי כל פעם מחדש!

    אם כי לא בטוחה שרק המבוגרים אשמים בזה. יש משהו בדור הזה עצמו שהמציא את האייפודים והאייפונים למיניהם, שנועלים אותם הרמטית מאחורי עיניים מזוגגות מפני העולם החיצון....מי את חושבת המציא את זה, בני גילנו? לא, חבר'ה צעירים של היי טק...

    לכן עם כל הכבוד לעלק חינוך שהצעירים מקבלים מההורים שלהם, את רוב החינוך שלהם הם יוצרים בעצמם...

    פוסט חשוב ביותר!!! תודה לך!

    *

    אלומה

    הי אלומה,

    אי אפשר להתחמק מאחריות, גם את ילדי ההייטק גידל מישהו...

    אני מדברת על הדור הצעיר יותר, אלו שמתחבאים באמת מאחורי האייפוד, המסך, המחשב....

    מה יהיה?!

     

      8/10/09 20:39:

    אז אני ילד ג'ונגל

    שהתקבלתי ללימודי הוראה שאלו אותי עם אני רוצה להיות מורה? אמרתי שלא. כי מול כיתה של 30 תלמידים שנה אחרי שנה עם אותו חומר אני פשוט השתגע אז אני מנסה כי מיני שגעונות שלי אם להם משעמם אז לפחות שלי יהיה מעניין. ויש ילדים שהם ילדי ג'ונגל וכיף ללמד אותם ויש ילדים שהם בטטת מסך עם עיני עגל שאין להם מושג על מה אני מדבר. כל עוד זה לא קשור לסלב זה או אחר.

    לגבי המסך הקטן או הגדול, (תלוי במקדם השופופוני של ההורים כי אפשר להשקיע כמה אלפי שקלים בפלסמה 523 אינצ' אבל לא שעתיים בשעורי הבית של יקירם שיושב מול הטלוויזיה) למדתי לנצל אותו. אני משתמש במדיה הזו ככלי עזר בשעורים שלי (סרטונים של סביבות אקולוגיות ביוטיוב עושים יופי של עבודה) וכן כל הידע נמצא באינטרנט. אבל יכולת שליפת המידע הנכון, עיבוד שלו והבנה שלו. אלו דברים שלא לומדים מהאינטרנט.

      8/10/09 19:13:

    צטט: levana feldman 2009-10-08 18:06:22

    שושי

     

    עכשיו שמעתי משהו יותר גרוע.

     

    לא צריך ידע.

    כל הידע זמין באינטרנט.

     

    צריך רק לדעת לגולל (גוגל)...

     

    אולי ההתפתחות של האנשות תבוא עכשו מהמדינות המתפתחות

    ולאו דוקא מהמדינות המפותחות...

     

    אימפריות קמות ונופלות....

     

    כן , את ה'חכמה' הזו שהידע נמצא באינטרנט שמעתי דווקא מאנשים חכמים...

    הם רק לא חשבו על ההשלכות של זה.

    תודה לבנה.

      8/10/09 18:39:

    את כל כך צודקת! ובחיי שאת לא מכלילה בכלל!!!! העצלות של הדור הזה הולמת בי כל פעם מחדש!

    אם כי לא בטוחה שרק המבוגרים אשמים בזה. יש משהו בדור הזה עצמו שהמציא את האייפודים והאייפונים למיניהם, שנועלים אותם הרמטית מאחורי עיניים מזוגגות מפני העולם החיצון....מי את חושבת המציא את זה, בני גילנו? לא, חבר'ה צעירים של היי טק...

    לכן עם כל הכבוד לעלק חינוך שהצעירים מקבלים מההורים שלהם, את רוב החינוך שלהם הם יוצרים בעצמם...

    פוסט חשוב ביותר!!! תודה לך!

    *

    אלומה

      8/10/09 18:16:

    צטט: דינדין34 2009-10-08 17:52:04


    חתיכת נקודה למחשבה...

    פעם היה מייבש שיער מטר וחצי גובה (כמו במספרות הישנות)...

    ופעם היו משחקים של גומי וחבל וקלאס.

    פעם היינו שומעים את האמא צועקת מהמרפסת תעלה הביתה.

    היום מתחננים שיצא מהחדר.

    באמת נקודה למחשבה.

    ונקודה יותר רצינית הנשאלת כתוצאה מהכתוב היא איך משנים את זה?ויפה שעה אחת קודם!

    הכי חשוב הוא שפעם היו גומי וקלאס ותופסת ומחבואים, הייתה אינטראקציה חברתית, והעיקר לא היינו פאסיביים. כן , האמא הייתה צועקת מהמרפסת לא מתקשרת לנייד. היום מתחננים שיצא מהחדר...מה הפלא? הוא דבוק למסך...

     

      8/10/09 18:06:

    שושי

     

    עכשיו שמעתי משהו יותר גרוע.

     

    לא צריך ידע.

    כל הידע זמין באינטרנט.

     

    צריך רק לדעת לגולל (גוגל)...

     

    אולי ההתפתחות של האנשות תבוא עכשו מהמדינות המתפתחות

    ולאו דוקא מהמדינות המפותחות...

     

    אימפריות קמות ונופלות....

      8/10/09 17:52:


    חתיכת נקודה למחשבה...

    פעם היה מייבש שיער מטר וחצי גובה (כמו במספרות הישנות)...

    ופעם היו משחקים של גומי וחבל וקלאס.

    פעם היינו שומעים את האמא צועקת מהמרפסת תעלה הביתה.

    היום מתחננים שיצא מהחדר.

    באמת נקודה למחשבה.

    ונקודה יותר רצינית הנשאלת כתוצאה מהכתוב היא איך משנים את זה?ויפה שעה אחת קודם!

      8/10/09 17:33:

    צטט: רחל נפרסטק 2009-10-08 17:19:11


    את בטוחה שאת לא מתרוצצת בג'ונגל? :)

     

    רחל רחל,

    ידעתי שמישהו 'יעלה' על הנקודה...

    לא מפתיע שזו את רגוע

      8/10/09 17:19:

    את בטוחה שאת לא מתרוצצת בג'ונגל? :)
      8/10/09 17:11:

    צטט: אישה1 2009-10-08 17:04:23


    אלא אם ימציאו פרס נובל לפאסיביות או לרזי המחשב (במקום רזי החשיבה)...! מופתע

    הקישור שלך בין האמא בקופ"ח לזוכת פרס הנובל מעלה נקודה מענינת מאד, הזיקה שבין חינוך לפאסיביות או לחליפין בין חינוך למצויינות, ובאיזה תנאים הקשרים הללו מקבלים תוקף וחיזוק.

    נהניתי לקרוא, כמו תמיד.

    וכמובן, ברכות חומות לזוכה שלנו, שלבטח לא הייתה צמודה לשום מסך בילדותה.

    לדינה,

    אין לי שום ספק, שזוכת פרס נובל הייתה ילדה ערנית סקרנית, בעלת אמביציה , אשר עודדו אותה לכך. אגב, בתודות שלה היא הזכירה את הגננת אשר הועידה אותה לגדולות!

    החינוך מול המסך, הוא בהחלט חינוך לפאסיביות, אני לא רואה שילדי ה'מסך' הם בעלי עושר לשוני רב יותר, או יצירתיות גדולה יותר. אני בהחלט פסימית בנקודה זו.!

      8/10/09 17:04:


    אלא אם ימציאו פרס נובל לפאסיביות או לרזי המחשב (במקום רזי החשיבה)...! מופתע

    הקישור שלך בין האמא בקופ"ח לזוכת פרס הנובל מעלה נקודה מענינת מאד, הזיקה שבין חינוך לפאסיביות או לחליפין בין חינוך למצויינות, ובאיזה תנאים הקשרים הללו מקבלים תוקף וחיזוק.

    נהניתי לקרוא, כמו תמיד.

    וכמובן, ברכות חומות לזוכה שלנו, שלבטח לא הייתה צמודה לשום מסך בילדותה.

    דבוקים למסך, ואיך זה קשור לחתני פרס נובל?

    36 תגובות   יום חמישי, 8/10/09, 15:10

    את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות שני אירועים בלתי תלויים לחלוטין. לכאורה:

     

    ביקור בקופ"ח (סתם בדיקה שגרתית). ישבתי בתור. ישבה לידי אמא ובנה, ילד בגיל הגן. על ברכיו מכשיר שהקרין לו סרטון מצויר. בפיו מוצץ. הילד ישב מרותק למסך, לא הוציא הגה. האימא שתקה גם היא , עזרה לו להחזיק את המכשיר.

    לכאורה, יש כאן מטרה מאוד חשובה, הילד יושב בשקט מרותק לסרט חינוכי - במקרה זה 'ספר הג'ונגל '. לאחרונה אני רואה יותר ויותר ילדים המרותקים למסכים כאלה גם במכוניות שנוסעות לידי. כולם שותקים. לא מתנהלת שיחה.

     

    פרופ' עדה יונת זכתה בפרס נובל. נצמדתי גם אני למסך, גמעתי בשקיקה כל מילה של פרופ' יונת ועליה. התמונה של הילד ההוא מקופ"ח לא הרפתה - חשבתי עליו. פרופ' יונת כמו גם פרופ' צ'חנובר גדלו בבתים 'לא פשוטים', התייתמו בגיל מוקדם, למדו שהם בעולם שבו צריך להשקיע , להתאמץ על מנת להצליח. הייתה להם את הסקרנות לחקור, הייתה להם את העקשנות, ההתמדה ואת  אורך הרוח להגיע רחוק כמה שאפשר.

     

    האימא, ההיא מקופת חולים, לא נתנה לילד אפשרות להתרוצץ, ל 'חקור' את המקום אליו הביאה אותו..... אפילו לא הביאה ספר להקריא לילד, לפתח את דמיונו..הביאה מסך.

    הילדים היום גדלים לעולם שבו הם מתחנכים להיות פאסיביים, להיות דבוקים למסך, לא להתאמץ , לא להתרוצץ , לא לחקור, אפילו לא להפריע.

    בבית, מול מסך המחשב או מסך  הטלוויזיה, כאשר התוכנית לא מעניינת יש שלט, אפשר לזפזפ. 'בדרך' גם ללעוס חטיף ולהשמין...אחר כך לעשות דיאטה...

    בבית הספר הם משועממים, מה הפלא? בלי קשר לתכנים (עליהם כמובן אפשר וצריך לדון בנפרד) את המורה אי אפשר לזפזפ. והיא ,המורה,  מה לעשות, לא דומה למוגלי גם לא מתרוצצת בג'ונגל.  המורה היום נדרשת להכתיב, ללעוס  את החומר ובבחינה היא תקבל את החומר הלעוס בחזרה....עד שיסיים את לימודיו... יקבל 'זכאות'...

    הילדים לא אשמים, אלה המבוגרים אשר מרגילים אותם לחיים פאסיביים.

    עם ה'מוצץ' בפה ועם המסך מול הפרצוף לא נגדל עוד חתני פרס נובל ...

    וכמובן שהאמירה הזו כוללנית ומאוד לא מדעית....רק נקודה למחשבה...

    את הדברים הבאים הוספתי בדיעבד, בעקבות התגובה של ד"ר מיקי ארליך:

    נכון, אותה אמא רצתה שהבן שלה לא יפריע ולכן הביאה את המכשיר. אפשר היה להביא גם ספר, אבל זה היה דורש ממנה יותר מאמץ במהלך ההמתנה המשותפת.

    כך קורה היום גם במכוניות - מאוד חשוב שהילדים לא יפריעו במהלך הנסיעה ולכן שמים להם קלטת, אבל מה היה קורה אם המבוגר , לא הנהג, היה מעסיק אותם? משוחח איתם? מסב את תשומת ליבם לנוף וכן, גם מסביר להם את הצורך בשקט כדי לשמור על הריכוז של הנהג? זה יותר קשה, אבל גם יותר מחנך.

    אותה תופעה החלה להתרחש גם באוטובוסים שבטיולים. הנהגים תפסו את ה'טריק' הזה גם כן.

    לפני שנה חזרתי עם תלמידים משבוע גדנ"ע. ברגע שהתחלנו ליסוע, הפעיל הנהג את הוידאו באוטובוס והתחיל להקרין סרט. לתומי לא עצרתי אותו. היה יום חורף בהיר, הכל היה ירוק, הדרך הייתה מדהימה (חזרנו מבסיס צלמון בצפון) , נוף מקסים, אבל כולם היו דבוקים למסך. אף אחד לא ראה את הדרך. ניסיתי להסב את תשומת ליבם , אבל לא היה עם מי לדבר...

    בפעם הבאה, כשנסעתי עם תלמידים , שוב  רצה הנהג לשים קלטת. הפעם הייתי הרבה יותר 'חכמה' , בכל מקרה למודת ניסיון. עצרתי אותו מיד.

    נכון, זה הצריך ממני להעיר מידי פעם לתלמידים "לא להסתובב", "לשבת", וכו'. אני תפסתי את תפקיד השומר על התלמידים, אבל לפחות הייתה ביניהם אינטראקציה, לפחות ניתן היה לומר להם מידי פעם לסובב את הראש הצידה ולהסתכל על הנוף...

    הם לא היו רובוטים שקטים.

    דרג את התוכן:

      פרופיל

      שושי פולטין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון