זה כמה ימים שאני שוב מוצאת את עצמי מדברת כל הזמן עם עוז .

-

-מדברת איתו במקלחת,  מדברת איתו ברכב, מדברת איתו בשירותים מדברת איתו כל הזמן ובכל מקום.

-

-שיחות קשות שיחות נוקבות שיחות מחנכות שיחות מליאות כאב עצב ועלבון שיחות מליאות כעס ואכזבה. ואין מהן מנוחה.

-

-כבר כמעט שלש שנים שאין איתו שום קשר והזמן לא עושה את שלו.

-

-כל פעם חולפים כמה חודשים שבהם אינני חושבת עליו כלל ---ואני בטוחה שהנה זה מאחורי---- ואז הכול משתלט מחדש - ואת כל זמני הפנוי אני מבלה בשיחות איתו.

-

-כמובן כמובן שהוא לא נוכח באף אחת מהשיחות האלו זה רק אני עם עצמי ממלאת את שני התפקידים בשיחה. החלק שהוא - אני , מנסה בפעם האלף להוציא ממנו דמעה או בקשת מחילה והחלק שאני – הוא , נוכח  אבל נשאר אדיש למילותיי, ואז ממש כמו בשיחה אמיתית ( שבה אחד כואב והשני אדיש לכאב ) אני מתמלאת תסכול,  יותר כואבת , יותר עצובה , יותר כועסת ,ומהתסכול צועקת עוד יותר בהמשך השיחה הדמיונית,  ואין הקלה ,אין סוף. -המעגל ממשיך כמה ימים – עד שחולף לכמה חודשים נוספים ואז מתעורר מחדש.

-

-ודי נמאס כל כך נמאס וכל כך מתסכל.

-

-אינני רוצה אותו יותר בחיי.

-

אין בי עוד את אותה אהבה ענקית שהייתה בי אליו.

-

-איינני רוצה יותר שיחזיר את הכסף שגנב.

-

-אינני רוצה יותר שיופיע על מפתן דלתי וינסה לתקן את כל מה שהרס .

-

-בנושאים אלו הזמן כן עשה את שלו.

-

כל מה שאני רוצה זה להפסיק לדבר איתו ולחשוב עליו אבל דווקא זה -השיחות - לא נפסקות ואני לא מבינה למה הן ממשיכות להתקיים ללא שליטה ברקע השגרה היום יומית.

-

- עוז הופיע בחיי אחרי שיחת טלפון מביתי הבכורה שהייתה אז קצינת ת"ש (תנאי שרות ) בבסיס בדרום הארץ.----" אימא את מוכנה לאמץ חייל בודד?? " שאלה מתוך ידיעה שאסכים.

-

" הוא נורא חמוד וחברותי וצריך בית לסופי שבוע" אמרה ושמחה שהסכמתי מיד.

-

-חלפו כמה שבועות עד ששכנעה אותו להגיע לבלות איתנו סוף שבוע. 

-

זה היה כדבריו "פאדיחה" בשבילו ואני כל כך הבנתי לליבו.

-

-הוא היגיע לסוף שבוע ונשאר שש שנים.-בלי שום מאמץ מיוחד לאט לאט הוא הפך להיות החמישי ( שני הורים שלשה ילדים ) במשפחה שהייתה קודם ארבעה ( שני הורים שתי בנות ).

-

-זה לא היה פשוט כל כך. היו בייננו שיחות אין סוף כמעט על כל פן של החיים. כמו למשל שמותר לי לכעוס עליו בלי להפסיק לאהוב אותו או לרצות שיהיה בחיי.

-

-או שיחות אין סוף על כך שאין לו את ההסטוריה של בנותי שגדלו בבית ואצלן הכול מובן מעליו והוא צריך לחשוב כל הזמן מה מותר ומה לא מקובל והתסכול הזה ---שאומנם מובן לחלוטין --צריך להמדד מהצד של היש ולא של האין.

-

-הסברתי לו שאם כל בקר יתעורר ויחשוב כמה להן יש וכמה לו אין הוא יבלה את זמנו בתסכול עצום בתוך הבית.-אבל אם יתעורר כל בקר יסתכל עלי ויחשוב איזה מזל יש לו שבחרתי לאהוב אותו סתם כך ( למרות שלא היכרתי אותו 95% מחייו ) יהיה לו כיף אצלינו.

-

-זה ממש לא מובן לבחור בן 20 שמגיע למשפחה שלא הכיר קודם שהוא יכול להיות סתם עצמו ( כמו שתי בנותיי ) ושלפעמים יכעסו עליו ( כמו על שתי בנותיי ) ועדיין יאהבו אותו וירצו בו. 

-

לימים היינו נזכרים בשיחות אלו עם הרבה הומור ושמחת הקשר ושנינו ידענו כמה הן היו חשובות לשנינו להגדיר במילים תחושות וכוונות.

-

-שש שנים של אושר ואהבה הביא הבחור לביתנו שהסתיימו ביום אחד שגילינו שכל השנים הללו הוא גנב מאיתנו רכוש רב וכספים רבים.

-

-בשנים הראשונות הגניבות היו קטנות ולא מורגשות ועם הזמן ---ככל שנעשה בטוח יותר באהבתינו אליו הן גדלו וגדלו ---והזהירות הסתלקה ממנו עד שעבר לסכומי ענק שמשכו את תשומת ליבינו.

-

-בתקופה זו הוא כבר גר בתל אביב ואת הגניבות ביצע מכרטיסי האשראי.

-

-חודשים קשים ואיומים עברו עלינו. לא רק בגלל הכסף והבגידה וחוסר האכפתיות להביא כאב על אנשים שנתנו ונתנו –רגש-- ורכוש אלא ---בעיקר מהידיעה שאבד לנו ילד שהיה כל כך אהוב עלינו.

-

-בכל השנים שחלפו מאז מעולם לא התחרטתי שהכנסנו אותו לחיינו ולמשפחה.

-

-תמיד ידעתי שהוא הביא איתו הרבה שמחה לחיינו אבל הכאב והתסכול והאובדן יצרו פצע ענק שלקח לו שנים רבות להחלים.

-

ההפוגות בין התקפי המחשבות הלכו והתרחבו הגעגועים התפוגגו עם השנים. וגם האהבה הענקית הפכה עם השנים לדאגה חלשה לשלומו ולא יותר.

-

-ובכל זאת השיחות לא נפסקו. הן מופיעות ומטרידות ולמרות שהיום אני מצליחה לצאת מהן בדך כלל--- אחרי כמה שעות ---להפוגה של חודשים רבים ---עדיין יגיע הרגע שהן משתלטות.

-

-בכל סיפור הזה הייתה לי חרטה אחת בלבד. כשנה אחרי שהיגיע אלינו הוא רצה לקחת הלוואה גדולה מהבנק כדי לכסות הסתבכות כלכלית קשה של האמא הביולוגית שלו.

-

-אנחנו שרצינו לחסוך ממנו את תשלומי הריבית לבנק הצענו את ההלוואה ( כמובן ללא כל ריבית ) ושיסגור כל חודש את הסכום שהיה אמור להחזיר לבנק וכשיגיע לסכום המלא שיחזיר לנו את ההלוואה המקורית במלואה. כך שאם חודש זה או אחר קשה לו כלכלית הוא יכול להמשיך להסתדר ולדחות את התשלום.

-

-כשנאסף כל הסכום הוא לא החזיר את ההלוואה אלא השתמש בה כערבון לדירות ששכר. כל פעם ששאלתי אותו הוא ענה שהוא עדיין זקוק לכסף כערבות. ואני ----למרות שמאד לא אהבתי את זה--- לא אמרתי דבר. כשנותק הקשר---- הוא אומנם החזיר את כל הגניבות אבל מעולם לא החזיר את ההלואה הזו. וזו הייתה החרטה היחידה שהיתה לי בסיפור הזה. החרטה שלא עמדתי על זכותי לקבל את ההלוואה חזרה.

-

לא ייחסתי לחרטה זו כל חשיבות כי היא באמת הייתה זניחה יחסית לאוסף הרגשות של האובדן. ולמדתי להדחיק אותה.

-

-היום אני חושבת שהפרט ה"קטן" הזה דווקא הוא ---( הפרט שלא התמודדתי איתו )---הוא זה שמחזיק את הסיפור כמשהוא חי וקיים ולא נותן לסיפור לתפוס את מקומו הנאות כארוע שהיה והסתיים.

-

-  חרטה ---בשבילי היא יצירת זמן "פסיכולוגי" ( זמן שקיים רק בדמיוני ) שמונע ממני לחיות ולחוות הווה אמיתי שקיים ברגע הזה.-לתפיסתי הזמן הפסיכולוגי הזה שקיים כמובן אך ורק אצלי כמעין "הלוגרמה" שקיימת כל הזמן ביני לבין מציאות הרגע.

-

-היא חוסמת חלקית את אפשרות לחיות רגע נקי ואמיתי ומספקת אין סוף מחשבות שרצות על רקע החיים השוטפים .

-

-כל פעם שנעשית פעולה שיכולה להתבצע באופן אוטומטי ללא ריכוז מלא בכל תנועה ( כמו נהיגה הליכה בישול וכו ) היא מתקיימת ברקע כמחשבות ורגשות.-אפשר לעקוף אותה כשצריך ריכוז -----אך כשאני מרפה מהריכוז-- ( לביצוע פעולה חשובה ) במקום מנוחה תופיע שוב ההלוגרמה ---( למה הסכמתי??? למה ויתרתי???למה אמרתי כך ולא כך???? ) ועם סימני השאלה יופיע גם נסיון להלחם בעובדות הכואבות על ידי האשמה או על ידי הצדקה על ידי ויכוח עם הדמות ) וההלוגרמה גודלת וחוסמת את האפשרות לצפות בזמן אמיתי בו בעצם לא קיים דבר מכל אותו אוסף מחשבות.

-

-יופי אני יודעת את זה ----ועדיין זה שולט ---ולא אני--- והווה היום יומי.-

אז איך נפרדים מהעניין לתמיד?????. אני חושבת שהפיתרון נעוץ בקבלת העובדה הכואבת שהכסף לא יוחזר לעולם. כמו שהוא ( עוז ) כבר לא יחזור לעולם. סתם כך ---קבלה מליאה ---ללא סיפורים.

-

לא סיפורים שמשנים את ההסטוריה ולא סיפורים שיוצרים עתיד שבו העניין מתוקן.

-

-אני פה מול המחשב ---זה זמן היחידי שקיים באמת ושום דבר מכל המילים ששפכתי על הפוסט אין להן יותר איזה שהוא כוח למנוע ממני לאהוב לחלוטין את מה שיש פה ועכשיו בצורה מוחלטת.-הן לא יכולות יותר להחשיך חלק מעולמי בדקה זו ליצירת "הלוגרמת" השיחות.

-

-

קבלה מליאה שכל מה שהיה איננו עוד ואינני מתחרטת יותר על כלום. מה שקיים הוא הווה ריק. קנבס נקי לחיות את הרגע הזה. קנבס שאין בו כלום ויש בו הכל. כלום מהעבר-- וכול חפץ שקיים סביבי פה ועכשיו כמו המקלדת שמול עיני ששוכנים בתוך שקט בהיר ריק וצלול.

-