הרהורים קיומיים ושטויות אחרות
לבלוג חיים משלו. לאן יובילני לא אדע
פוסטים פופולאריים
-
הרהורים קיומיים ושטויות אחרות
28/10/08 | 477 צפיות
-
מדריך להשרדות במקסיקו
2/10/09 | 826 צפיות
-
נגינה מהממת
1/11/08 | 533 צפיות
-
אני ישראלי
29/4/09 | 851 צפיות
-
איך אתה מגן על פושעים?
29/5/09 | 1483 צפיות
-
אמא או מוזיקה שבורה
8/10/09 | 1126 צפיות
פוסטים אחרונים
- בוריס גלפד - מחזיק גביע העולם בשחמט 14/12/09
- אמא או מוזיקה שבורה 8/10/09
- טיול אופניים בשדרה הסואנת בעולם 7/10/09
- תודה למרסדס סוסה 5/10/09
- מדריך להשרדות במקסיקו 2/10/09
- בוקר במקסיקו 1/10/09
אמא או מוזיקה שבורה
ואז היא ניגשת לפסנתר. באצבעות קמוטות עור היא פותחת בסקרצו השני של שופן. ארבעת הצלילים הראשונים, באוניסון מוחלט מזכירים את כשרונה הרב, את אזניה הרגישות, את ילדותי, שנעה בין קנטטת הקפה של באך בשירת זמרת הסופרן היפה ששבתה את עיני, מקיבוץ עין דור, יונה ילין, שליהטה, בצירוף הקלרינט של אבי, גם את הרועה על הסלע של שוברט, לבין החליל של חנה רגולסקי והגיטרה של דוד דגן בקטע ביניים של שברייה, לבין קטעי הפנטזיה של שומן והסוויטה של רמו בעיבוד יונה אטלינגר, מורו של אבי.
|
תגובות אחרונות
-
בס"ד ישעיהו גלינסקי
בתגובה על בוריס גלפד - מחזיק גביע העולם בשחמט
-
עו"ד יעל גיל
בתגובה על אמא או מוזיקה שבורה
-
שרון מרש
בתגובה על מדריך להשרדות במקסיקו
-
שרון מרש
בתגובה על בוקר במקסיקו
תגובות (44)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מדהים כמה ששפת הצלילים יכולה להיות מרגשת עד כאב לפעמים
גם כשהיא צולעת משהו
כי הנשמה לא נעדרת מהם , נמצאת בכל רגע נתון והזיכרון הנצבר פשוט ממריא איתם, עם הצלילים...
התרגשתי מאוד ירון,
ראשית כי אני אוהבת את הסקרצו הזה במיוחד ובעצם הוא המפורסם ביחס לאחרים
שנית חזרתי לנגן לפני כחצי שנה בעקבות ביצוע הסקרצים והסקרצו הזה במיוחד שהיה ברפרטואר כששמעתי את אלקסנדר
קורסנטיה מנגן אותו בקונצרט והדמעות עלו אל תוך עיניי
אז אמרתי לעצמי שיש דברים שאין להם שכחה וגם סליחה ואלה הצלילים,
התרגשתי
הרבה בריאות לאמא
הי ירון
מגיבה רק עכשיו כי חזרתי לאחר נסיעתנו המשותפת, חוש ואני למקמו באוניברסיטה בחול כידוע לך.
התקשורת עם הורינו אינה חייבת להיות וורבלית. התברכת ואתה הצלחת ומצליח עדיין להתרגש ולתקשר עם אמך באמצעות המוסיקה. ראה זו כברכה. בסופו של דבר היא מצליחה לרגש אותך גם היום בגילך. וזה ה שחשוב.
אני מקוה שבני ירגיש כך עלי ברבות הימים ולא משנה מה יהיה זה שיגרום לו להרגיש כך, ציור, פסל, שיחה לתוך הלילה או כל מה שלא יהיה.
עצם העבודה שעדיין בגילך וכהורה בעמצך אתה רואה עד כמה ספגת מהוריך, אשריך.
נגעת.
אהבתי לקרוא :-)
לא אהבתי את שופן :-(
כיף כשיש הורים שחיים מוזיקה.
אהבתי
זה יפה, זה יפה
אני אקרא שוב
ותגובה אחרונה לאלה שעסקו במתן בסתר, קרי, הענקת כוכבית:
לילך לבנטל - תודה רבה מאד. ממי שכותבת כמוך, כוכבית היא מתנה.
עו"ד אילנה דור - ראי תגובתי ליעל גיל. ואתאפילו לא עוסקת בדיני משפחה...
ואחרונה חביבה, "המיתולוגית". ממי שכתיבתה היא הר געש רגשי מטלטל בעצמתו הזוכה לביטוי מילולי אמנותי וייחודי ויוצא דופן במיוחד, עצם ביקורך הוא דבר גדול. כוכבית אינה אלא מחמאה גדולה.
תודה, תודה רבה.
ואם הארכתי או הגזמתי בתגובותיי הפעם, אין זאת אלא שאני נזקק לשוב ולדוש בעניין עד שאצא ממנו שלם באמת, גם אם לעולם לא מושלם, ואפילו קצת שבור.
תודה, מירה.
לכבוד הוא לי ביקורך, שהצצת ונפגעת. ונהנית.
תודה, מיכל, אישה יקרה מאד.
כן, גם עם אבא צריך כבר להשלים, בגילי המופלג, לפני שיהיה מאוחר מדי. וכנראה שהדיאלוג המוזיקלי הוא אמצעי נפלא לעשות זאת כאשר אמצעי הביטוי המילוליים שלנו מוגבלים מלהשלים מלאכה יקרה וחשובה זו.
תודה גדולה לך על נכונותך להשתתף בכך (עם אבי לפני שנה וחצי).
אביך היה ברביעיית תל אביב? ההקלטות אינן עם חיים טאוב ומנחם ברויאר ככנרי הרביעייה? מכל מקום, אני בטוח שאביך זכה לחווייה נפלאה, ובודאי גם אטלינגר.
אשמח אם תרחיבי בעניין.
ממך, איש יקר ואהוב, הנביחה הזו (סתם. אני מבין שזו קריאת התפעלות) היא מחמאה גדולה מאד בשבילי.
אוהב אותך ומודה לך.
תודה, שרון. ביקורך חדש לי, חשוב לי שמילותיי ריגשו גם את מי שזרה לי ולעולמי.
ואולי בבסיסנו, כולנו כ"כ דומים.
שבת שלום לך.
תודה, יונית,
אני שמח שהצלחת למצוא עצמך במילותיי. אולי זהו המקסימום שאני יכול לשאוף אליו ככותב: שהקורא ימצא עצמו ויציף רגשות מתוכו על רקע קריאתו במילותיי.
תודה על ביקורך ועל תגובתך.
הו, רותי היקרה מאד מאד, תודה רבה על תגובתך הגועשת.
נכון שמיכאלאנג'לי מיוחד מאד? שמעת את הקונצ'רטו שלו של רוול? חלק שני בעיקר?
וכן, גם בעין דור הייתי ואהבתי. אחד מתלמידיו של אבי, אורי בן דוד, הוא המנהל של האולפנה הפוריה למוזיקה במזרע, שם מתקיימת פעילות פדגוגית וקאמרית מדהימה בהיקפה ובאיכותה. בן 12 אף התאהבתי קשות בבת קיבוץ יפה להפליא, אך כאשר חזרתי לארץ בגיל 22 ובאתי לבקרה, היא כבר הייתה, למגינת ליבי, נשואה, וכמדומני היא נשואה עד היום, לשמחתה, באושר רב...
תודה לך, עדית.
איני יודע מה יכתבו עלי, עלייך, ילדיי וילדייך. אני משתדל להיות אב ראוי לילדים מופלאים. לעתים אינני בטוח שאני כזה. איני יודע איך ילדיי חווים אותי כאב, אבל אני משוכנע שגם הם ייזקקו לשנים רבות להגיע להשלמה עם דמות האב שלהם. בכ"ז, להיות נוכח נפקד (אני גרוש, ולא גר איתם ביומיום), להיות להם אך מבחינה מסויימת באופן מוגבל, מבלי שהם גדלים בבית יציב ומלא אהבה זוגית, איננו הקן הטוב ביותר בשבילם. לא נותר לי אלא להשתדל, להבין, להיות לאב קשוב, לנסות ולהטוות גבולות, להעניק הרבה חום ואהבה, ולסייע כמיטב יכולתי היכן שצריך.
מה את חושבת?
יעל, יקרה,
איני יודע מדוע, אבל תגובתך זו ריגשה אותי מכל, ולא יכולתי אלא לחזור ולקרוא את מה שכתבתי, ולהשתנק מחדש.
אמנם אין בכתיבתי הזו משום שירה, אבל המהות המועברת בה היא בהחלט נושא לשירה רבה. אולי כדאי לך לאסוף איזו אנתולוגיה לשירת אהבה להורים. איני בטוח שקיימת כזו.
שבת מופלאה. גם ללירי שאינה רק כתיבה.
גם אם היא בדרך כלל איננה המניע הראשי לביטוי, אצל הכותב ישנה תמיד כמיהה עזה שהקורא יבין אותו ויזדהה עם המהות שהוא מנסה לבטא. בתגובתך יש מענה לכמיהה החזקה הזו.
תודה לך.
תודה יעל. אכן, זכיתי: לינוק ולחיות צלילים זוהי מתנת אלוה.
כיף? איני יודע. אבל חשוב. יש במפגש המחודש הזה עם אמא איזו השלמה נחוצה מאד מאד. אני עוד לא יודע להסביר למה, אבל אני חש את החשיבות של המפגש, ש ההשלמה המאוחרת הזו, בכל נימי הנפש.
תודה מולי. יש קורטוב של צדק - ונחת - בכך שהצלחתי לרגש אותך אחרי שהתרגשתי מרבים מציורייך ומרישומייך הנפלאים. שמח שהצלחתי לגעת בך.
תודה שהבעת זאת.
תודה על תגובתך, לימור.
לא זכרון, אלא אירוע אמיתי מלפני כמה ימים, שהעלה, בערבובייה, זכרונות, הרהורים, מחשבות והציף רגשות חבויים שמצאו דרכם לפוסט כמעט ללא עריכה.
אכן אמא יקרה, וגם אם רחוקה מאד משלמות, הרי שכיום, כמעט לחלוטין, שלמה לי.
תודה, איירין, אשר כמוני, חסרה את תמונה בקפה.
איני כותב הרבה (חוץ ממסמכים משפטיים...), ולא ברור לי אם יש לי סגנון או צורה בכתיבה, אבל הדברים נבעו ממקומות עמוקים ופרצו את דרכם לפוסט, כמעט ללא שום עריכה או מחשבה.
אולי בגלל זה חדרו לאן שחדרו והצליחו לטלטלך.
תודה שהגבת ואפשרת לי לדעת שהדברים נוגעים.
שבת שלום לך.
תודה, שמשון.
דומה הדבר שאין ולא יכול להיות שום קשר בין חקירות פרטיות לבין צלילי המוזיקה. אבל כנראה כולנו, לפני הכל ובסופו של דבר, בני אדם, יצורים אוהבים וכמהים לאהבה, וכשמדובר על השלמה עם הורינו, הדבר מצליח להגיע ללב. שמח מאד שביקרת, קראת, וטרחת להגיב. ולקלוט ברגישותך שהדברים נכתבים גם מתוך כאב גדול.
תודה, יעל היקרה מאד: במיוחד מרגשת - ומעניינת - אותי תגובתך, כמי שהכתיבה נגעה בעצביה הרגישים והיא אינה מוזיקאית, אלא קולגה, עו"ד. ואולי זה בגלל רגישותך המופלאה בתחום עיסוקך, דיני המשפחה.
שוב תודה.
תודה, שירה.
אכן, יונה אטלינגר היה מוזיקאי מזן נדיר, מבחינת היקף ידיעותיו, ועמקות בקיאותו בכל הפרטים, המוזיקולוגיים, הקלרינטיסטיים - טכניים, ההלחנתיים ועוד. צלילו הטהור הינו, עד היום, שם דבר. מוזיקאים רבים רחשו לו - ורוחשים לו עד היום - יראת כבוד השמורה למעטים. למשל, חיים טאוב, הכנר הראשי לשעבר של הפילהרמונית, של רביעיית תל אביב, ומורה דגול.
הקלטותיו הן פנינות של ממש: גם הסונטות של ברהמס שציינת, וגם החמישיות של ברהמס ומוצרט עם רביעיית תל אביב.
אכן, המבט אל גבה של אמי הישבת אל הבקשטיין השחור והנפלא והבלתי מכוון שלה, היה מבט מאזין מתוך השלמה וחמלה, ונביטתה מחדש של אהבה שנדחקה או הודחקה משך שנים ארוכות ושאולי חוץ מצלילים לא מצאה לה אפשרויות ביטוי אחרות.
אני חושב על הרסיטל הבא שלי - שלנו, ואני מהרהר להרכיבו מיצירות שניגנו הוריי, כמו הסוויטה של רמו, הפנטזיות של שומן, כמה קרייזלרים, הכפריה של משה גסנר, ועוד, אבל בכינור. צלילים ששוכנים בי מינקות, ואולי מצפים לביטוי. מה דעתך?
חבריי היקרים,
מכיון שאת הפוסט הזה כתבתי בדם ליבי, אבקש, בניגוד להרגלי, להגיב לכל אחד מכם, לחוד.
אין מילים.
רק מוסיקה..............
מירה
אין מלים . מרגש.
הזכיר לי את הקריאה עם אבא שלך- והאם ידעת שיונה אטלינגר ניגן עם הרביעייה של אבא שלי לפני שנים?
כשאני קוראת את הפוסט הנפלא הזה
אימי עולה לנגד עיניי.
והתחשות והערכה הרבה אליה.
בדיוק כמו שאתה מעריך ואוהב את אמך.
ומוכן לקבל את המנגינה השבורה...
... מה יפה, נוגע ללב ועדין ... מלא ערגה לעולם שהיה ונקטע, כמו סימפוניה בלתי מוגמרת הממשיכה
לפרוט על מיתרי לבך, להתנגן מאליה דרך רגליה של אמא, ידיה הנעות על קלידי הפסנתר, הצלילים
ופסקי האתנחתות שביניהם המחברים בין ההווה לעבר ...
הסימפוניה הבלתי מוגמרת, ממשיכה לזרום
בעורקיך למרות חוסר השלמות ולמלא את השתיקות והשגיאות
באהבה שמלים אינן מסוגלות לתאר או להגדיר ...
תודה על הפנינים המילוליות ומיכלאנג'לי!
(וגם בעין דור היית?)
חג שמח!!!
רותי
כתבת מרגש ונוגע ללב, וכל כך ציורי...
אתה חושב שפעם הילדים שלנו יכתבו כך גם עלינו??
ירון, הדברים הללו הכל כך
אישיים אמנם אינם כתובים כשיר,
אך הינם בהחלט שירה ברגישותם
ואופן כתיבתם הלירי.
תודה לך על השיתוף היקר,
האינטימי והנוגע.
המשך שהייה קסום,
ממני יעל.
"מעולם לא נשמעו לי צליליו השבורים של שופן כמוזיקה כל כך שלמה."
כמה הערכה והערצה בהמון אהבה לאימך,,
קוראת את הרגישות השקטה במילים לצלילי שופן,,
וזה מרטיט מיתרי נפש....
*
איזה כיף לך. זכית. אז, וגם עתה.
"מעולם לא נשמעו לי צליליו השבורים של שופן כמוזיקה כל כך שלמה".
זה אומר כמעט הכל.
אין כמו צלילי המוסיקה לעורר את הגעגוע.
(להבחין בין מוסיקה שבורה לשלמה כתלמיד למוסיקה בן 16,
במיוחד כשמדובר בשופן...בטח היית עילוי כבר מגיל צעיר)
כתיבה מרגשת, סיפור מרגש. תודה.
זיכרון כנה ואמיתי על אהבת אם יקרה
שלמרות הכל, מושלמת בעיניו של בנה.
חמלה, אמפתיה וגעגוע שמתעורר
לשמע צלילי הפסנתר....כמה מרגש.
תודה ששיתפת אותנו בנקודה עמוקה ואינטימית
שלך ובסיפור ריגשי ואישי.
לימור *
מזדהה ואוהבת
את הכתיבה הזו
טילטת אותי איתך.
כתיבה מרגשת.
הצלחת להוציא ולבטא גם את הכאב.
כידוע אי אפשר לככב את הכותב פעמיים ב-24 ש'
אבל בהחלט פוסט שמסביר היטב את השורשים מהם ינקת וצמחת ונהיית למי שאתה היום.
יונה אטלינגר משום מה תמיד אני נזכרת בעטיפה הסגולה של ההקלטה המופלאה שלו עם הפסנתרנית פנינה זלצמן בסונטות של בראהמס אופ' 120....רק להתמכר...
איזה מבט מלא חמלה ואהבה, ירוני.
אני בטוחה שגם ללא מילים, היא חשה את אשר רשמת למעלה ברוב רגישות.
(חוץ מזה שלא תמיד אנו זקוקים למילים, מה עוד שהצלילים שם איתכם, שבורים או לא)
(מעניין שבדיוק עכשיו ניגנתי את קטעי הפנטזייה...התגעגעתי אליהם בין פרקי הפורה..)
חוזרת לשומאן, מחכה לכינור שיצטרף אליי מתישהו בקרוב:-)
תודה אורלי. לא ידעתי שאתם פורטים על פסנתר. אולי הרבה יותר נראה לי שלדעת, לבטא ולטפח את מה שאתם מרגישים היום חשוב ממה הוא אולי ירגיש עוד 30-40 שנה...
ניפלא כתבת וריגשת אותי מאד...
בני ואני גם פסנתרנים...גרם לי להרהר.. האם בעוד 40 -30 שנה... גם הוא ירגיש כמוך?....