ערב טוב וברוכים הבאים ל"קן הירגזי". שבו, שבו.

הנה יש פה עוד מקום אחד גם על הספה הזאת. נו, תעשו לו מקום, תצטופפו קצת.

אוי, יש פה כמה אנשים אפורים בלי תווי פנים שדומים בול אחד לשני.

מה, אתם האייקונים של התרבות? אתם נראים כולכם מאותו שבט. שבט משובט. לא חשוב. תרגישו בנוח.

אני מזכירה שוב לכולם שנושא ההרצאה הערב הוא התפתחותה של הזהות הווירטואלית. ולשם כך, (ולא כדי סתם לדבר על עצמי כפי ששמעתי מישהו ממלמל פה), הבאתי תיאור שהוא פרי ההתנסות שלי ביצירת זהות שהתעצבה במהלך הזמן ועברה שינויים שונים בעוד היא מסתגלת לחברה חדשנית מסוגה, דינאמית ומשתנה גם היא, ושגם כיום היא עדיין בגדר אקספרימנט המצוי בשלביו המוקדמים. אהמ...

כשהצטרפתי כחברה חדשה לקפה דה מרקר, הרשת הכלכלית-חברתית היתה חדשה יחסית ולא היה ידוע עדיין איך יתממש הפוטנציאל שלה. היתה קיימת הפלטפורמה, אבל לא היה ברור איך היא תנוצל: לקשרים עסקיים, למציאת עבודה, כאתר שידוכים, כמקום טבעי שאליו יעברו הטוקבקיסטים של YNET, או אנשים הפורומים האחרים ברשת?

כפי שאתם כבר יודעים, הזהות הווירטואלית הראשונה שלי היתה בסטייל של "קרנבל פורימי", הגעתי בתחפושת מסוגננת שהסתירה אותי היטב והיו לכך כמה יתרונות: זאת התנסות מעניינת לכותב כאשר הדמות הספרותית הבדויה כותבת את עצמה. למעשה, זה דומה מאוד לתחקיר שעושה שחקן על דמות שהוא מגלם במחזה תיאטרון. הוא צריך לבנות בדמיונו את ההיסטוריה של הדמות, את הסביבה, הגיבורים האחרים והיחסים איתם. 

כן, את רוצה לשאול משהו? מה איפשרה לי הדמות הווירטואלית הבדויה? או. קיי. תזכירי לי מי את? עכשיו את "מתבדרת ברוח" וקודם היית "טושטושית"? מצטערת, אני לא זוכרת אותך כרגע. לא חשוב.

הדמות הבדויה אפשרה לי לשחק. תמיד חלמתי לחיות באמצעות ייפוי כוח, ושאני רק אשב לי בנוחות ואתבונן. וכך טמבורין קיבלה רשות להמציא לעצמה חיי יומיום, היא העלתה זיכרונות פיקטיביים, ובכלל, כבלוגרית המשנה היא בראה גם דמויות נוספות. יצא שטמבורין היא בעצמה סטורי טלר. ואני חיה בחלל כלשהו דרכה. היתה לה גם השפעה גדולה עלי ועל חיי היומיום שלי. יצא שהיא השפיעה על הזהות האמיתית שלי. היה פה איזה משא ומתן בין הדמות האמיתית והווירטואלית. הכייף שבחוויית הכתיבה, המרחב היצירתי שנפתח לי, היה דבר מעצים. כמובן שטמבורין מיגנטה אליה הרבה תשומת לב גברית בזכות עיסוקיה והיותה אישיות לא שגרתית שגם חובבת את אומנות הוויכוח. אבל היא קיבלה גם הרבה חיזוקים על איכות הכתיבה שלה. והיי! זאת בעצם אני! בתור טמבורין יכולתי לבדות כל מה שעולה על דעתי. מופרך והזוי ובעל קשר רופף למציאות ככל שיהיה. כל חיי הפנטזיה והחופש, ובאותו זמן אני אפילו מצחיקה את עצמי. זה כל כך יותר נחמד מאשר לכתוב רומן היסטורי על אישה מהתקופה הכלכוליתית.

וכך המשיכה טמבורין לחיות זמן מה בבורדל הישן שהולך בדרך כל ארץ והופך לנדל"ן מבוקש. היא הלכה אחורה ולצדדים, אבל לא היה  לה מושג איך להתקדם.    

בתהליך מקביל מצאתי את עצמי קוראת ומגיבה על פוסטים של אחרים. לפעמים רק משקיפה, לפעמים משתתפת. גיליתי שמתקיימות אג'נדות רבות ושונות בעת ובעונה אחת. ראיתי יש אנשים רבים שבחרו להישאר אנונימיים, ויש אנשים שכותבים את שמם האמיתי (כנראה). ישנם אנשי יום ואנשי לילה. המקוריים והמצטטים. נוצרו מספר קבוצות באתר. מצאתי שפה משותפת בעיקר עם יוצרים בכתיבה ואיור. חוויית דה מרקר הפכה עבורי מקור להשראה ולימוד. חוויתי התרגשות מתשומת הלב ומהפידבק המיידי ופעמים רבות קיבלתי ממנו עידוד להמשיך לכתוב.

הנה התמכרות חיובית מנקודת המבט שלי. היא מניעה אותי ליצור. שלא כמו סופרת או משוררת שמוציאה כתובים בדפוס – יש לי דיבור וקשר עם קוראיי ועם אלה שאני הקוראת שלהם. מעניין אם כותבים מסוימים בעבר לא היו שמחים על הערוץ הפתוח הזה. (ובוודאי שיש גם חסרונות).

באותה עת, עניין היותי זונה לשעבר הטריד את פליקריה, נשמה טובה. בשלב מסוים היא היתה חייבת לדעת אם אני באמת מאדאם לשעבר. החשיפה הראשונה שלי בזהותי האמיתית התרחשה בדואר הפרטי כדי להניח את דעתה. כפי שהספקתי להכיר אותה עד היום, יש לשער שאם הייתי אומרת לה שאני אכן חיה בבורדל בדרום תל אביב, היא היתה כבר מתגייסת (או מגייסת אחרים) להציל את גופי או לפחות את נשמתי.  (המשך יבוא)