| מקונן בי פחד משתק. הזמן עובר חולף ואני עודני אוחז בקרנות מזבח האמונה, אומד את עצמי לפי טוב ורע שאיני יודע אם יש בהם ממש. יש בלבול רב מדי בהוויה האנושית, היא מחולקת לרבדים שהופכים את אלו שבאמת ובתמים מנסים לתקן את דרכיהם לשקי חבטות. תמיד קיים הצד הכמה לטוב, ונגדו כל אותם רגשות המדיחים לחטא, או למה שנתפס ככזה על ידי האמונה. מי יודע מה הביאני ביום קיץ אחד לקרוא בכתובים, ולמצוא את עצמי, בטרם מלאו לי עשרים, חש כאילו הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. במהלך ארבע שנות מסעי, לא שיוויתי בדמיוני שאי פעם אחזור אל עצמי הישן, שנזנח מאחור באנחת רווחה. ובכל זאת חזרתי. ולא רק זאת, אף הגדשתי כף חטאי. אלא שעתה תמיד מקונן בלבי הספק שמא אני מפקיר את אחריתי לחיבוט הקבר בכך שאיני ממלא את חלקי בעסקה. נתרחקתי, ואיני מנסה לשוב. אני נמנע מכל הנוגע לאמונה. אבל ההתחמקות מאלוהים היא חרב פיפיות שמונעת ממני בחינה ארוכה ומדוקדקת של עצמי. הרי ברור לי שעודני כרוך אליו בעבותות רגשיות ושברי זכרונות. ואם אפרד ממנו לגמרי, מה נותר ממני? |