מריץ שורות
כל יום חמישי מאוחר בלילה, כמו שעון.
פוסטים פופולאריים
-
קינדרלעך
13/11/09 | 2223 צפיות
-
עקוּדים
31/7/09 | 1599 צפיות
-
רק עוד יום
19/4/12 | 1168 צפיות
-
שיר כאב
17/3/13 | 1765 צפיות
-
טרינידד
20/8/09 | 1941 צפיות
-
יפה שקיעת שמש
10/7/09 | 1586 צפיות
פוסטים אחרונים
- העתיד כבר כאן 16/12/13
- דמיון מודרך 7/12/13
- מגיע לו שיכתבו עליו שיר 28/11/13
- חולדאי פינת לפיד 21/11/13
- ח"י, ח"י, ח"י 12/10/13
- כזו טרגדיה 6/10/13
כפתורים
| הרחק מכאן אנשים מתלבשים בצורה מסודרת. גברים קמים בבוקר ולובשים לעורם כותונת בגוון תכלת מגוהצת למשעי, מכפתרים אותה עד צוואר ותוחבים את שוליה התחתונים אל תוך מכנסי בד כחולים כהים, אחר עונבים עניבה, עוטים מקטורן וכבר הם בדרכם אל העולם. נשים מכפתרות את חולצותיהן בסדר כפתורים הפוך ולובשות מעליהן ז'קט תואם לחצאית הפעמון. גם ילדי בית הספר יוצאים את בתיהם אל אוטובוס צהוב הממתין להם בפינת רחוב, בחולצה לבנה ומכנסיים ירוקים כהים ועניבה בפסים אלכסוניים של צהוב חלמון, כחול מלכותי ולבן מהודקת היטב אל צוארונם. ילדי הגן - אלה שאלוהים חס עליהם לעיתים - צועדים אל הגינה הציבורית בטור ישר, רתמה אדומה בוהקת מחברת אותם זה לזה, בראשם ובזנבם גננות דאוגות מבט, וגם הם, הקטנים, מבצבץ צווארון חולצתם הלבן מבעד לסוודר כחול כהה. מסודרים. שנים ארוכות של סדר טוב, של אחריות חברתית ושל משמעת עצמית. מאות ואלפי מכוני ניקוי יבש, מיליוני ליטרים של כימיקלים, קולבי פלסטיק שחורים לשימוש חד פעמי, רכבים מסחריים מיושנים בכחול כהה עם הדפסות של בועות סבון על דלתות ההסטה הצדדיות שלהם מעמיסים או פורקים כביסה. עשרות אלפי סינים במרתפים רוחשי אדים מכניסים חולצות לדודי ענק, מוציאים, מגהצים, מקפלים, אורזים. עולם שלם. נקי. נולה עולה במדרגות המובילות מן הקומה השנייה אל השלישית בחנות הדגל של בית הכלבו בלומינגדיילס ברחוב חמישים ותשע ושדרת לקסינגטון. השעה אמנם כבר אחת עשרה שלושים וחמש, אלא שבימי ראשון אין טעם להקדים. נולה בדרכה אל מחלקת הלבוש הפורמאלי. חליפות חליפות של חצאיות ומקטורנים, מאות, אלפים אפילו, תלויות על גבי קולבים מסתובבים לפי מידות וצבעים. גוני אדמה וגוני לילה. האור מגביל את עצמו כאן, מוביל את עצמו אל החדלון, עמוק למטה. ירוק או טורקיז לא תמצאו כאן, גם לא כתום או ורוד. רק אדמה וחושך. חלק נראות כאילו נעטפו בחול מדברי, אחרות אדמת עמק חומה וכבדה, כחול של טרם עלטה או שחור לילה. בית קברות. אין לאן לצאת מכאן לבד מאשר לאחד מבנייני המשרדים האינסופים של יום שני בבוקר. לטפס אל הקומה הארבעים ותשע בבית טיים לייף בשדרה השישית ורחוב חמישים ואחת, לפשוט את המקטורן, להיוותר בחולצה ורדרדה חיוורת ובחצאית מבד גברדין בצבע בז' שמתחתיתה נחלצות להרף עין רגליים עטופות גרביונים לבנים, ששוקעות במהרה אל תוך נעל עור שטוחה, שחורה ונמוכת עקב, ולהמתין לסופו של יום. נולה איננה לובשת חולצות כלל. היא מסתירה עצמה תמיד מאחורי סוודר עבה וגדול מידות. בבקרים היא ממהרת אל בתי הכלבו, אל סאקס בשדרה החמישית וארבעים ותשע בימי שני ואל ברגדורף וגודמן בחמישית וחמישים ושבע בשלישי. בימי רביעי וחמישי היא במייסיס, הראלד סקוור. בימי שישי עולה אל בארניס, מדיסון ושישים ואחת, לקראת השבת. ובשבת, היום היפה מכולם, היא מסובבת בין הבוטיקים של שדרת מדיסון, איטלקים וצרפתים, מהודרים מאוד. חגיגיים. ג'יאנקרלו פרה, כריסטיאן דיור, דלקרואה, פאקונאבל. בראשון היא בבלומינגדיילס. נולה מכפתרת את החולצות. היא עוברת ביסודיות בין הקולבים ומניסה את פיזור הדעת שהותירו קונות חסרות אחריות מאחוריהן, את הרשלנות הכל כך אופיינית לזבניות ולנערות הקומה. בדבקות של מאמין היא מיישרת דשים, חונטת צווארונים. מכפתרת. נולה סוגרת כפתורים, שעות ארוכות, יום אחרי יום, בתנועת אצבעות קלה ופשוטה בשתי ידיים משיבה כפתור אל תוך לולאתו. בתנועה בלתי מורגשת. ברחוב ארבע, מטרים בודדים מזרחית לשדרה השישית, ישנה דלת עץ אדומה גדולה. מאחוריה, במבנה ששימש בעבר כנסייה אך לא עוד, שוכן גן הילדים סיינט אן. ילדי הווילג' בגילאי ארבע עד שמונה מבלים בו שעות ארוכות מידי יום. אחדים נאספים על ידי מטפלות מכסיקאיות כבר בשעה שלוש, אחרים נשארים עד ארבע או חמש, ברי המזל על ידי הוריהם שסיימו יום עבודה. בשנתה הרביעית נותרה נולה אחרונה. אמה היתה אוספת אותה בשש. בשעה חמש וחמש דקות, כשעזבו אחרוני הילדים, היה הרברט מתיישב על כסא ילדים קטן ומושיב את נולה על כסא דומה ישר מולו. בשעה שלימד אותה לפתוח את כפתורי חולצתו ניסתה נולה להבין היכן מתחבא הכסא מתחת לאיש הגדול הזה, ברכיו בגובה לחייה כמו שני גזעי עץ עבים בפארק הסמוך, חשבה, ידיה כמו סנאים שם בפארק. אלא שהרברט לא היה גדל מידה כלל, רק ילדה בת ארבע יכולה היתה לטעות כך בקשר אליו. שערו הכסוף לא היה מרוחק אלא מאה שישים ושמונה סנטימטרים מסוליות נעליו בשעה שנמתח לכל מלוא אורכו. השיער הדליל שנגלה אט אט על חזהו ובטנו עת הצליחו אצבעותיה הקטנות לשחרר כפתור נוסף מלולאתו היה לבן לגמרי. הבטן עצמה התעגלה מתחת לבית החזה כמו כדורסל שמולא אוויר רק עד חציו. כשמשכה את החולצה ממכנסיו כדי לגלות את שני הכפתורים האחרונים, אלה שהתחבאו בתוך מכנסיו האפורים תמיד, כבר היתה נשימתו של הרברט כבדה. מגי כבר התפארה בהשתאות בפני אמה של נולה על הקלות בה משיבה הקטנה כפתורים למקומם. כל ילדי הגן היו נעזרים בה בהיכנסם אל ובצאתם מן השירותים. מיומנות שכזו. בשעה שהיתה נולה מרחיקה את שני חצאי חולצתו של הרברט זה מזה, כמו סדק שנפער באדמה ומתקדם במהירות ומאיים להפיל לתוכו את הנסים בסרטי אסונות טבע עתירי תקציב, היה הרברט עצמו, באצבעותיו הקטנות, מתיר את כפתורי הלב האדומים הקטנים של חולצתה הנאה של נולה ממקומם. כך בפשטות. מניח יד קטנה או עצומה על בית החזה הקטן שלה ונרעד כולו. ואז היה מכפתר את נולה מחדש, וגם את עצמו, ניגש לחדר השירותים ושב ממנו רק כדי לקבל את פני אמה של נולה, שבאה במאור פנים לאסוף את בתה הקטנה. ימים ארוכים ציפתה נולה כי יתיר לה לרכוס את הכפתורים במעלה חולצתו, להשיבם למקומם. אלא שהזמן קצר. ---- הבאים בשערי הלובי של הבניין הדרומי במרכז התאומים בניו יורק, אם התקדמו כחמישה עשר מטרים מן הדלתות המסתובבות אל תוך הבניין, היו נתקלים במעקה זכוכית עם שוליים עשויים ניקל, שמעבר לו נפרש מפלס תחתון רחב ידיים ממנו יצאו המעליות אל הקומות העליונות ובו נערכו מעת לעת הרמות כוסית של דיירי הבניין הקבועים או השקות של ספרים וקווי מוצרים ועוד אי אילו אירועים לבעלי ממון. המפלס התחתון היה רחב ידיים לפחות כמו מגרש כדורגל, וניתן היה לערוך בו אירוע בן 3,000 איש על נקלה. על הקיר ממול למעקה, במרחק של כעשרים וחמישה מטרים בקו ישר מעין המתבונן ובגובה שישה מטרים מהרצפה, היה תלוי שטיח קיר ענק מעשה ידי האמן הספרדי חואן מירו (1893-1983). העבודה הוזמנה ממירו סמוך לפתיחת מרכז הסחר העולמי, בשנת 1973. מלכתחילה נתכוונו הפונים אל האמן לציור קיר או לעבודת קרמיקה בעיצובו, אלא שמירו התעקש על שטיח באריגה ידנית, וכך ישבו שמונים וחמש נשים בכפר קטלאני אחד וביחד עם האמן טוו צמר, צבעו אותו וארגו ממנו את השטיח לפי סקיצה שצייר. כל זה לקח שנה וחצי. השטיח הענק - תשעה עשר מטר רחבו, אחד עשר גבהו, שבעים ושבעה ס"מ עוביו בנקודה העבה ביותר שלו ובמשקל כולל של שבעה טונות ושלוש מאות קילוגרם צמר, התנשא בגאווה במקום מראשית שנת 1974 ועד שנת 2001, עת קרסו הבניינים וקברו אותו - ולא רק אותו - תחתיהם. אם לא נשרף קודם לכן, כמובן. איני יודע מה זה משנה, אלא שנזכרתי בכך עתה וזה נראה לי הולם. לא אהיה כאן בשבוע הבא וגם לא בזה שאחריו, בדיוק בגלל שאני נוסע לראות את השטיח הזה, או את מה שנשאר ממנו שם בניו יורק. וגם את לאונרד כהן, סתם שתדעו. ---- ועוד משהו קטן. פעם הלכתי לראות מחזה של בקט, סופמשחק, שהעלה איזה תיאטרון אירי מכובד באיזה אולם מכובד בניו יורק. גם בקהל כולם היו מכובדים, חוץ ממני כמובן. שתי שורות לפני התיישבו אחר כבוד לו ריד ולורי אנדרסון ודייויד בואי ואימאן. שני זוגות יוצאים ביחד ביום שישי בערב זה לא משהו שמפתיע אף אחד מאיתנו, נכון, אבל בכל זאת מרגש. בהפסקה, כשעלו האורות כדי שכולם ייראו את הדרך אל השמפניה, הוציא ריד חפיסה של מרלבורו - אדומות כמובן - מהז'קט, הציע אחת לבואי, הצית את שתיהן, והשניים נשענו לאחור, הרימו ראש אל תקרת האולם ועשו טבעות. ככה, לפני כל האנשים בחליפות. איש לא התקרב, איש לא העיר הערה, שום סדרן לא הוציא אותם החוצה. לא סטייל? תראו איזה יופי הקליפ הזה. עד הסוף. שבת שלום, ואחת גם לשבוע הבא ולשבוע שאחרי זה. |
תגובות אחרונות
-
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
-
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
-
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
-
תוגת אבי
בתגובה על דמיון מודרך
-
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
-
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הייתי מסתפק ברחובות נקיים
מדרכות ישרות
כבישים טובים
בתים יפים, משופצים וצבועים
אנשים מצידי יכולים ללכת ערומים
אתה יודע? זו פעם ראשונה שאתה נותן לנו משהו. כלומר, כל שבוע סיפור שיוצא מהחיבור של הלב והראש, וכמעט כל שבוע משהו שעמלת עליו ובחרת אותו עבורנו, וכמובן, כל שבוע מברך בשבת שלום, אבל זו הפעם הראשונה שפנית אל קוראיך קצת אחרת עם הקליפ הזה. כאילו הוספת גם מגע יד עם הגשת המתנה השבועית. תודה.
והווידאו אדיר.
תודה
אתה כותב יפה ומאוזן שאין לתאר.
רק חזרתי משם ותאור שלך כול כך אמיתי.
אוהבת את העיר הזאת
הו, תחושת הגעגועים לעיר הענקית, שתמיד מתחילה עם תיאורים מדוייקים של כל פינת רחוב, כניסה לתחנת סאבווי, וכל דלת אדומה ועגלת הוט דוג, שלוקחים אותך מנתב"גה והלאה. וכל זה ממעמקי המציאות התל אביבית, שלרגע הופכת להיות נמוכה יותר בהשוואה, רק בגלל הדגדוג בבטן וההתרגשות המתגברת לקראת ההיא, הענקית. (במיוחד כשכרטיס ללאונרד כהן בצידה). תהנה!
אני מכירה כאלה שאצלם זה עובד בכיוון ההפוך.
כל קטע מיתכפתר לו אחד בשני בסדר מופתי.....
נהדר אתה בכתיבתך....
בטוח תחזור עם רשמים מענינים.....
נסיעה טובהההה*
תסע, העיקר שתשוב,
תמיד נהנת מרשימותך,
והקליפ מקסים ומיוחד, [ואחרי
שגיליתי, לא הסתפקתי רק בו]
תודה.
*
ש"ש וש"ט כמה שצריך, עד לשובך
כל הזמן קרבות. רק התמודדויות מסביב.
כל הזמן.
הקליפ ניפלא.
תודה.
ואני בליאונארד ב-17 ב-מיאמי.
למסור לו משהו?...
קוס אמאק ההרברט הזה חתיכת מניאק.
הייתי מכפתרת לו את השניים שלו אחד אל השני שישכח שהיו לו בכלל.
אני
Someday I'll Fly Away.......
אתה תבלה לך בניו יורק, אני אשאר פה עם UOGB ואנסה לשכנע את עצמי שהחיים הוגנים.
ד"ש להולדן קולפילד, במידה ותיתקל בו בשיטוטיך, אהה . . .ותשאל אותו האם הוא נרשם לבית ספר חדש ומה שלום פיבי גם...
הנאות מרובות!
וגם את לאונרד כהן, סתם שתדעו.
היית חייב, מה?????
תעשה חיים.
לקח לי זמן ללמוד שגם כשאני ניגשת לבופה ענק עמוס במיטב הקולינריה שאני יכולה להעלות על דעתי, אני צרכה לבחור. כי אי אפשר הכל, ביחד, בבת אחת. כי אז ביצי הסלמון מתערבבים עם עלי התרד שמטפסים על קיש הערמונים המתחכך בסופלה הגבינות הכחולות - וכל הטעמים מאבדים את ראשוניותם וטעמם המקורי.
אז בחרתי.
להתייחס לשני דברים:
הקליפ שצרפת יפהפה
ואני כבר ערמה מנופצת וירוקה של קנאה מהמחשבה על העונג השמיימי ,אלוהי, חד פעמי, עוצר נשימה - שמחכה לך אצל לאונרד, ואתה אולי מתאר לעצמך שככה אבל אתה עדיין לא לגמרי יודע, בטח לא כפי שאני יודעת כי אני הייתי שם, בהופעה שלו , ועדיין - כשבועיים אחרי אני עדיין חסרת נשימה. אני מקנאה בך מאוד על זה , כבר אמרתי?
נסתרות דרכי רכישת מיומנויות (וזאת מבאסת במיוחד)
טוס לך ניויורקה אנד האב לוטס לוטס אוף פאן.
כל כך הרבה תגובות רצו לי בראש כשקראתי. עד שנשארתי נאלמת.
רק אומר, שהחיבור שלך בין קטע לקטע, התגלגלות האסוציאציות והכתיבה המשובחת,
הלכו עלי קסם.
נסיעה טבה ושבת שלום.
(גם לשתיים שאחריה)
שנים ארוכות של סדר טוב, של אחריות חברתית ושל משמעת עצמית.
כלכך תפור עליך, הניו יורק הזה.
תהנה.
ו -
be good