| ימים אלו הם ימים של שמחה גדולה על סגירת מעגל קריאת התורה, מעגל השנה. סגירה והתחלה. התחלה המאתגרת אותנו להגות שוב ושוב במשמעותה של התורה, בחיפוש תמידי שהוא בין השאר חיפושו של האדם אחר המשמעות העמוקה של חייו ומשימתו בעולם זה. תורה זו שהיא אבן הראשה של תרבותנו וזהותנו הלאומית. ממנה נובעים מי המעיין התרבותי ובמידה רבה אליה חוזרים כנחל החוזר אל הים הגדול, הוא עצמו אבל שונה. "כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים - שם הם שבים ללכת" (קהלת א/ז).למרות השמחה הגדולה של שמיני עצרת מן הראוי לתת את הדעת ואף להתאבל על משה רבנו שעל מותו אנו קוראים השבת. לא כמלכי מצרים, ולא כמו המנהיגים המודרניים, משה לא בונה לעצמו פירמידה, מקדש, ואף לא מצבת אבן. ידוע לו מבעוד מועד שמיתתו קרבה. יודע הוא שלא יזכה להיכנס לא"י. הוא חלק מאותו הדור למרות תפקידו הרם. למרות תחנוניו בפני ה'. המנהיג לא רואה את הגשמת חזונו. "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה': ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה" דברים לד/ה-ו. כמה נפלאה העובדה שאנו נמסרים בוודאות שמשה מת. הוא אדם, סופיותו מוחלטת. איננו אל-מוות. הוא "עבד ה'", הוא "איש האלוקים" וככזה נגזר עליו מיתתו. העובדה שאין אנו יודעים את מקום קבורתו רק מחזקת את המסר על אנושיותו, כאלו נאמר לנו: אין לכם מה לחפש בקברו. אין זה מקום עליה לרגל. משה האיש הציבורי סיים את תפקידו. משה האיש הפרטי סיים את חייו. מעניינת העובדה שלמרות חשיבותו המכרעת של משה רבנו, הלכה ונשכחה עם הדורות המסורת של ציון מותו ביום הקריאה בתורה עליה. ידוע שבחלק מקהלות ישראל היו מציינים את פטירתו ואף נאמרו פיוטים וקינות דווקא ביום קריאת פרשת "וזאת הברכה". נוכחות משה במסורת היהודית היא בעלת משקל, שמו מוזכר בתפילה היומית יותר מפעם אחת וכל ילד לומד את הפסוק הידוע "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" שבפרשתנו (לג/ד). התורה היא המורשה, הירושה האמיתית שמשה השאיר לנו אחריו. וכמו כל ירושה עלינו להחליט אם לשמרה ולנצלה או האם לבזבזה ולאבדה. פרשנים רבים עמדו על ניסוח פסוק זה. הביטוי "קהלת יעקב" אכן חריג. מסביר הרמב"ן שביטוי זה מצביע על נצחיותה של התורה, היא לא נתנה לדור אחד, אלא לכל הדורות ומעבר לכך "... ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א), שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב. ואמר "קהלת יעקב" לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו ונספחו על בית יעקב, ונקראו כלם קהלתו" (רמב"ן, שם). אם כן לא מדובר בשייכות אתנית, ולא בקשרי דם, אלא היא, התורה היא מורשתו של מי שמקבל אותה, יהיה הוא או היא מבית ישראל או לא. אך מהרגע שקבלו עליהם תורה, הם, כולם, חלק מקהלת יעקב. שבת שלום וחג שמח! |