דגים אני אוהבת באקווריום או בים.

כל צורה אחרת, עבורי, היא מאוד מאוד לא רצויה.

במיוחד אלה עם העיניים, על הצלחת.

אבל מה לעשות שלוקה, המארח האיטלקי שלי בפירנצה,  אוהב דגים, ואחרי כמה ימי צמחוניות כפויה (לכבודי)

הזמין לנו מקום במסעדת דגים נחשבת?!?

אז התלבשתי יפה והלכתי.

וכשהוא והזוג האיטלקי שהצטרף נהנו מטעמם של כל מיני שוחים לשעבר,

לי היתה הזדמנות להסתכל קצת מסביב ולראות את היפים והיפות האלה, בני  איטליה.

אבל אז, נכנס למסעדה איזה ביז'ו משלנו.

מסביר בקולי קולות לאלה שאיתו עד כמה נשבר לו מהפיצות.

"עכשיו אני רוצה דג!", הכריז.

הם היו ארבעה. התיישבו מסביב לשולחן, אבל לא דיברו איטלקית או אנגלית.

המלצר שלהם, שלא דיבר עברית, במפתיע

ניסה להבין מה הם רוצים מחייו.

"רוצה מושט! מושט!" אמר לו הביז'ו בלעג, ועשה כל מיני סימנים מוזרים.

"סלט.."אמרה האחת שאיתו. "צ'יפס", נהם חברו. "קפוצ'ינו", לאטה הרביעית בחבורה הרעשנית.

ואת זה המלצר דווקא הבין.

כל הארבעה התגלגלו מצחוק, לועגים לשקט ששרר מסביב, עד שהגיעו.

כל העיניים ננעצו בהם, אבל זה לא הפריע להם להמשיך להתפרע.

אחר כך שלושה קיבלו את מה שהזמינו ורק מול ביז'ו המפה נותרה חפה מצלחות.

הוא כעס ורטן ואז -

"היי, בוא'נה תביא מושט!", הוא צרח על המלצר.

"בוש? נו בוש נאו", ענה זה. "אובמה. בוש נו גוד. אובמה גוד", הוא אמר וחייך.

"אז תביא אובמה. בטח יש פה דג אובמה", אמר ביז'ו לחבר'ה שלו. "יאללה. תביא אובמה. מעניין איזה טעם יש לדג הזה..."