ביום שבת אין לי מה לעשות. לעשות במובן הלא מוכחש.כי גם כל השבוע אין לי מה לעשות.

לא מול השעון.לא מול שתי דרכים שנפתחות בה בעת.לא מול המראה.בשבת שמותר לי לא לעשות אני הכי סובל מלא לעשות.אז מה אני עושה? אני הולך לסרט .למשל בצהרי היום. אני פוגש זוגות  למודי קרבות שמחזיקים ידיים כי אין להם מה לעשות  בידיים שלומדו  לעבוד או לירות.אני רואה ציפורים נחות,חסרות מעש על חוטי חשמל .אני רואה הרבה ג'ינג'ים עם נמשים

וסנדלים שעשו ועכשיו הם ממתינים בסבלנות עם בטן מליאה בזמן פנוי, בתור לקופה.  מחר הם ימתינו   - (לתת דמים בקופת חולים).הם במצב המתנה קבוע .האון שבור האוף עדיין לא הופעל. חזרה לקולנוע.הנשים לובשות חצאיות ארוכות המסתירות את כל הדליות והרינות .הן מרכיבות עיניים עם מחזירי אור ניאוני שאם יכבה לפתע  כבחדר מדרגות הוא יוכיח לפילוסוף היווני את אימרתו  "היש ישנו והאין איננו".אני

רואה את הנערות  שיאספו את הרגליים ,חלוצות הנעל, אל  מתחת לפלחי עכוזן וישבו כזה על המושב. הן יצפו באויר בהבעה של רחל בלובשטיין  , ובחזירתן מהחלום יניחו ראש  עייף  על כתפי הבחורים ואלה  יאמצו את שרירי הפנים כמו על המסך כדי להעביר את תחושת עובי ההחלטות  המונחות לפתחן של הנערות. כמה ילדים,כמה הזמנות ?הכול סיבובי ואין מקור.זה מגדיר=את זו =שמגדירה= את זה.המצילה מצלצלת .העדר מתכנס לטור אחד,לובש את החשיבות של ההולכים לקראת. מתיישבים ולועסים מסטיק מנטה.ריח אפור של זקנה מתפשט באולם כמו גז מדמיע. בסוף ההצגה כשכותרות הסיום זוחלות, ימחו  הגיבורים והגיבורות של החיים ושל הסרט דמעה, כואבים את כאבם של  העומדים זה מול זה . האור יעלה, הגיבורים יעלמו באולם והצופים יעלמו בעולמם.ובאמת  נגד זה אין מה לעשות.