זה בטח קרה גם לכם פעם: חברה צלצלה והכריזה בדרמטיות שהיא חייבת לספר משהו ממש- ממש חשוב, אבל בלי שתגלה אותו לאף אחד אחר; או שפתאום, בזמן שצפיתם יחד בטלוויזיה, מחליט החבר לשתף אותך בבעיות עם החברה שלו, כי הוא יודע שתוכל לספק לו את העצה המתאימה; וגם הגברת באוטובוס, שבחרה אתמול לשבת דווקא לידך ולהפליג בתיאורים על חוויות הנסיעה שלה, כי אתה "נורא מזכיר לי את הבן שלי".

כאלה הם חיי. על פני השטח, אני לא יודע אם בגלל תחושת ה"חבר הכי טוב" שאני מקרין, או אולי כי אני סתם עושה רושם של בחור סימפטי. ככה זה  מאז שאני זוכר את עצמי- עותק מהלך של "יומני היקר: גרסת שנות האלפיים". יש לך בעיה? בוא ושתף, על חשבון הבית. כמות האנשים שדיברו, סיפרו, ריכלו, גילו והפקידו אצלי את סודותיהם הכמוסים ביותר בשנים האחרונות, ממש לא מבוטלת.

אני? נעניתי לקריאות בשמחה, כי לבחור סקרן שכמותי תמיד נחמד לגלות דברים חדשים. אני יודע, למשל, מה קרה לזמר הבעייתי עם אשתו, בגלל היכרותי עם המאהבת הצעירה והמתוסכלת שלו (לא כזה סקסי כמו שנדמה לכם); ההוא שמדבר יותר מידי, ולא מצליח לשמור על קשר עם בחורה, שיתף אותי בהרהורים על עצמו כבר כמה פעמים (סוג של סימפטיה); מישהי מהעבודה הסבירה לי למה כל כך רע לחיות עם הורים כמו שלה (הרי כבר עברת את גיל ההתבגרות!); שוחחתי גם עם ההיא מהטלוויזיה שאוהבת בנות (ממש לא מפתיע); ואפילו עזרתי לחבר שלא היה מסוגל להחליט מה הוא רוצה מעצמו, לקחת צעד קדימה עם החיים (מבלי לבקש כסף תמורת שירותי!) .

זה לא שהוסמכתי כפסיכולוג, ובאמת, כל אחד צריך לשתף מישהו במה שעובר עליו, הרי זה טבע האדם- אבל מעולם לא הצלחתי להבין למה דווקא ממני. אצלי זה פשוט קיים כל הזמן. "אתה פשוט נחמד מידיי לכולם. תסנן אותה וזהו", אומר לי השטן שיושב על כתפי השמאלית, בעוד הטלפון מצלצל. על הצג מהבהב שמה של עוד עלמה במצוקה. "אבל מה אם הפעם זה באמת רציני? היא בטח תעשה את טעות חייה אם לא תסביר לה", משכנע המלאך הדרמטי על הכתף השנייה.

אני חושב שהסיבה לכך היא כי כולם מנסים לברוח- ממה שיגידו, ממה שחושבים עליהם, מאיך שייתפסו בעיני אחרים. הם רוצים עצה, או צריכים מילת עידוד. איש לא בטוח אם הפתרון שיקבל לבדו יהיה ההגיוני, או הנכון ביותר. אבל גם אם יטעה, כמה נזק זה יביא? הרי החיים אמורים להיות אוסף של החלטות, בין אם טובות יותר או פחות, לא?

כמו כומר בתא וידויים (רק בלי הצווארון הלבן והמים הקדושים), אני שומע ושומע, אבל לא מוציא החוצה. ובאמת, אף פעם לא סירבתי להקשיב. הסברתי לעצמי כי כך נוהג עיתונאי טוב. הפגנתי עניין, שאלתי, הנהנתי בראשי בהבנה וחיבקתי ברגע הנכון. הייתי סובלני עד אין קץ, כנראה על חשבון הזמן והאנרגיה שלי.

את האמת? הותשתי. הרגשתי שאני אמנם מסור לאחרים, אבל לא יודע להקשיב לעצמי. שבזמן שהם רושמים בתוכי את הדברים שלהם, לי אין פינה רגועה למחשבות, לבעיות וללבטים שלי. ספגתי וספגתי- ולאחרונה אפילו הגיע השלב בו, באקט מחאתי, החלטתי לשחרר קיטור ולהעמיד את עצמי, לראשונה בתולדותיי, במרכז. הכרזתי בפני כל המעוניין לשמוע ש"עכשיו הגיע תורי", ו- "רק על עצמי לדבר ידעתי". ממש. זה לא עבד. אף אחד לא התרשם.

לא עבר שבוע וההיא של ההוא הלכה עם ההם שהיו, וחוזר חלילה. אני כמובן, נדרשתי לטיפול בבעיות, כי ככה זה שאוהבים. כי ככה זה fשאני אוהב- לשמוע, להפנים, להבין מה מניע את החיים הספק מורכבים, ספק פשוטים האלה.

עד הפעם הבאה יומני,

XOXO

amir.tzumr@gmail.com