היום נסעתי באוטובוס.

הלפטופ שלי ואני התרווחנו על שני מושבים, אני תפסתי את זה שליד החלון.

קראתי, חשבתי לי.

עלתה קבוצת ילדות. רעש.

ואז היא עלתה. כולן קראו לה ורצו לתת לה את מקומן, אבל היא העדיפה לעמוד במרכז. היא היתה רזה ומנומשת, והיה לה קוקו חום.

היא עמדה שם כמו כולן, אבל משהו בה היה שונה.

היא היתה ערה לכל העוויית פנים של כל אחת מהן, החיוכים שלה היו מתוזמנים ומתוזמרים היטב.

היא היתה המלכה שלהן.

לרגע אחד קינאתי בה. לרגע אחד פחדתי ממנה.

(גם ההיא עם המטפחת פחדה, וגם הרב הקשיש ועיניו החודרות.)

אבל אז נזכרתי שאני מבוגרת ממנה. שאני שם לבדי. שהרעש הזה אינו נוגע אליי. שאין לי כיתה.

וכל כך שמחתי. וכל כך ריחמתי עליה.