ההחלטה של ועדת הפרס באוסלו  להעניק את פרס נובל לשלום לנשיא ארה"ב, ברק אובמה נתפסת בעיני כבדיחה גרועה. מילא אם הבדיחה הזו היתה מצחיקה, הייתי מוכן לצחוק ולשמוח כדי להרגיש בבוא החג כמו בשמחת בית השואבה.  אז למה בכל זאת, אני יכול לקבל את הזכיה הזו ברגשות מאד מעורבים?

הנה, שוב אנחנו מגלים  כמו שלימדו אותנו האמריקאים, ש"השמים הם הגבול" וכנראה שאפילו לא זה והגבול נמצא איפה שהוא מעבר לכך.  הנה מסתבר שאתה בעצם לא צריך לעשות כלום כדי לקבל פרס יוקרתי שנחשב לפחות בעיני, במהלך כל השנים כפרס שבא לבטא מפעל חיים, משהו יוצא מן הכלל,  "exordinery" במלוא מובן המילה.

ופתאום, מעניקים את פרס נובל לשלום בקלות מזוויעה. הזוועה בעיני לפחות, מתבטאת בעצם הבחירה של פרסונות שבאים מהשדה הפוליטי והם שזוכים בפרס הנובל לשלום, כשהם מוכיחים פעם  אחר פעם, שאין שלום. ברור שפוסט כזה לא היה עולה לאויר העולם אם היו בוחרים להעניק את פרס נובל לשלום למי שעושה למען השלום ולא בכלים פוליטים ובבחירה של אינטרסים צרים.

אני לא משתחרר מאחת הבדיחות הטובות של הגשש החיוור שהציעו פעם לראש ממשלה בישראל למנות בארץ שר מלחמה. כשנשאלו בשביל מה צריך למנות שר מלחמה, שאלו והשיבו כך. "כשמינו שר בטחון היה בטחון? - לא." ; "כשמינו שר תיירות היתה תיירות? " גם כן לא. וכך הלאה. סקרו את כל משרדי הממשלה והגיעו לאותה תוצאה ומכאן הרעיון המופלא, "אז אולי אם ימנו שר מלחמה לא תהיה מלחמה".

ניסיון החיים שבו מעניקים לאדם שהוא אישיות פוליטית את פרס נובל לשלום צריך להיות כזה שיעמוד במבחן תוצאה. במבחן הזה לעניות דעתי עמדו מנחם בגין ואנואר סאדאת שהביאו לשלום בר קיימא בין ישראל ומצרים המחזיק מעמד כבר שלושים שנים תמימות ובודאי שיש לאותו הסכם שלום גם השלכות על הסיכויים לשלום שהושג מאוחר יותר גם בין ישראל לירדן ואפילו לשקט הנמשך בגבול הצפוני מול סוריה, שלא מעיזה לצאת למלחמה בלי קצת עזרה מהידידים שבדרום מכוון מצרים.

הענקת פרס נובל לשלום לשלישית אוסלו שכללה את יצחק רבין עליו השלום  ושמעון פרס יבדל"א , מהצד הישראלי, ואת יאסר עאראפת מהצד הפלשתינאי היתה צריכה כבר ככזו לשמש כצנינים בעיני אותם גורמים בבירת נורבגיה שהם "ועדת הפרס" האחראים על חלוקת הפרס היוקרתי.

הנה  אותו פרס נובל לשלום שהוענק בזכות הסכם "הסכם אוסלו" שהוא לכל הדעות היה בבחינת פריצת דרך ביחסים שבין ישראל לפלשתינים, גם אם תוצאתו קרסה כמו מגדל קלפים, הרי שהיה בו כדי להצביע על ראשוניות, ועל מקוריות, ועל "סיעור מוחות" שתוצאתו היא באיזה שהיא פריצת דרך שעשויה היתה להביא לשלום במזרח התיכון. אין לי תלונות כלפי אותה ועדת פרס ספציפית שבחרה למי ינתן הפרס באותו מקרה. גם העובדה שבחרו ביאסר עראפת לקבל את פרס נובל בשלום, כשבאותו הזמן ממש הוא המשיך לנהל את המאבק לשחרור פלשתין בכלים טרוריסטים מובהקים, ולפוצץ אוטובוסים עם נוסעים תמימים ברחבי ישראל, וכן כל מיני אורחים שבאו לחוג ליל של סדר פסח במלון פארק בנתניה.

 "על שלשה פשעי דמשק על ארבע לא אשיבם".

לא אוכל להאשים את ועדת הפרס שנתנה את הפרס לעראפאת, כי באמת באותה שעה מיוחדת לא רק ועדת הפרס בנורבגיה התלהבה מעאראפת אלא כל העולם כולו התלהב מהסכמי אוסלו וראה בכל מי שהיה קשור בו כזכאי לפרס נובל לשלום.

אבל יש לי בהחלט תחושה קשה היום, שמחזירה אותי לימים של הבדיחות הגששיות. זו הבדיחה, שבדיוק הזכרתי למעלה כאן. כמו רוצה לומר, כנראה שבעולם שלנו אין ממש סיכוי לשלום, ולכן אנחנו נסתפק לתת את פרס נובל לשלום לכל אדם שיבטא ברצינות את רצונו בשלום, גם אם הוא אינו מסוגל להביא את השלום, וגם אם חלילה וחס, המעשים שהוא עוד עלול לעשות לא זו בלבד שלא יקרבו שלום עולמי אלא יקרבו מלחמה עולמית. אנחנו, כך לפי הבנתי, דעת המחליטים על פרס נובל לשלום, רק רוצים שיראו לנו כוונה אמיתית להביא לשלום , ואם הוא בכלל נמדד במובנים גלובלים, על אחת כמה וכמה.

אולי זו הסיבה שאפשר איתה לחיות בשלום אחרי שמחליטים להעניק את הפרס הזה לנשיא החדש של אמריקה הגדולה, ברק אובמה. מה הוא עשה בשביל השלום? הוא מדבר ואני מבטיח לכם שהוא עוד ימשיך לדבר, מה הוא מסוגל לעשות בכל זאת למען השלום, אין לאף אחד שמץ של מושג אפילו לא כזה קלוש.

לברק אובמה יש מה שחסר לרבים מאיתנו. זה אותו "מגע קסם" עם המדיה התקשורתית. זהו אותו משהו  שאני קורא לו "הארה פנימית" , שמעניקה לו כמו "נשמה יתרה" על שאר האנשים. עם הנשמה היתרה הזו הוא נבחר בלי שהוא באמת מסוגל להביא להישגים הנחוצים בעת הזו לאמריקה, ועם הנשמה היתרה הזו הוא כובש את העולם המודרני במתק שפתים ובאמירות נבובות מהסוג של " yes we can "  ואיתה הוא מבקש ואף זוכה בתהילת עולם.

אנחנו נמצאים בעולם של תקשורת ושל גימיקים שצריכים לעבור טוב בתקשורת, אולי זה ההסבר שגם הבחירה באובמה לקבל את פרס נובל לשלום היא המענה הכי נכון מבחינת ועדת הפרס. אולי דוקא הבחירה בו היא זו שנועדה להביא לשקט ושלום לפחות בגיזרה של מעניקי פרס נובל לשלום. ובאמת, מי כבר יעסוק אחר כך אם ברק אובמה יתחוור כמי שלא השיג שום הישג למען השלום העולמי,? מי כאן בכלל זוכר שיאסר עאראפת זכה בפרס נובל לשלום, ומיד אחר כך נפנה למלחמה עקובה מדם באוכלוסיה האזרחית של מדינת ישראל? למעשה, יאסר עראפאת   קיבל פרס נובל לשלום בזמן שהיה טרוד במלחמת השחרור של עמו לפי הבנתו באמצעים ובדרכים שהיו רחוקים מיעדי השלום  תק פרסה.

אני עצוב לדעת שמחלקים את פרס נובל לשלום למי שאינו ראוי עדין לשאת בתואר הזה. פעם סברתי שפרסים באמת נועדו לשקף מצב קיים, של בחירת הטוב והמצטיין בין הזכאים. ככל שבגרתי כך הבנתי טוב יותר, שהסיכויים שלך לקבל פרס הם יותר תלויים בהקשר סביבתי ובמיקום שלך ביחס לסביבה ופחות בהישגים אמיתיים וראויים לפרס. (אולי רק בתחום התחרות בתחומי הפעילות הספורטיבית נשמר העקרון של הטוב מכולם שלשמו מעניקים מדליות ופרסים למצטיינים באמת). בכל מקרה אחר שהפרס נקבע לפי ועדת בחירה ששם נכנסים שיקולים ואינטרסים לא רלוונטים בכלל, הרי שאז לאותו שיקול דעת של חברי ועדה  אפשר הרבה פעמים להווכח שאותם אינטרסים שונים,  הם שמשפיעים על שיקול הדעת של הבחירה ואז גם מוצאים שמה שנולד בחטא בדרך כלל עשוי עוד להסתיים בעוון.

ברק אובמה אינו ראוי בשלב הזה של חייו לקבל את פרס נובל לשלום, אני בחפץ לב הייתי מעניק אותו לרבבות אחרים של אנשים שבאמת פועלים למען השלום גם אם דרכם חולקת על דרכי. רק  כאן בקפה דמרקר אני מוכן לשים אצבע על כמה מבין חבריי (התכוונתי חברות) שהן דוגלות בעשיית מעשים למען שלום לפי הבנתם. גם אם אני חולק על דרכם, אינני יכול לחלוק על כנות אמונתם הנתמכת בעשייה ממשית. ויומיומית. בין אם מדובר בהוגי דעות מקרבנו שנותנים דרור להשקפותיהם על במה כזו או אחרת, ובין אם מדובר באחרות כמו ידידתי "יערת הדבש" שהשקפותיה רחוקות משלי מזרח ממערב, שבטח נמצאת  לכבוד החג באיזה מחסום ובוחנת את דרכי התנהלות החיילים הישראלים לתושבים הפלשתינים באותה רגישות שאופיינית לה. אנשים שכאלה הם הראויים באמת לפרס נובל לשלום, לגביהם אני יכול להבטיח מה שאינני יכול להבטיח לגבי שום אישיות פוליטית שנוגעת ועושה במעשה השלום, הם באמת נטולי  כל אינטרס ודרכם היא באמת ובתמים דרך נועם וכל נתיבותיהם שלום.

ביום שתוכיחו לי שגם ברק אובמה מונע מאותו מקום אשתוק אבל עד אז, תחשבו לתת את הפרס למישהו אחר וראוי הרבה יותר.