שלושה שבועות חלפו מאז שהתחילה לעבוד על הפרויקט. הבוס שלה תיאר בהתלהבות את הפרויקט כשאפתני ומהפכני, כזה שיוביל את החברה לפסגה ויגרור חיקויים רבים של המתחרים. "לנו יש את הניסיון והמשאבים לבצע כזה פרויקט" הוא אמר "אחרי כל ההישגים שהשגת פה, את מתאימה לעלות דרגה ולנהל את הפרויקט הזה".

היא התחילה את העבודה בהתלהבות עצומה. חקרה באינטרנט, דיברה עם קולגות ועם אנשי קשר ותיקים מפרויקטים קודמים, תיאמה פגישות ושלחה עוד ועוד מיילים.

אמנם היא היתה מעט מאוכזבת שהקידום לא הביא עימו העלאה במשכורת וגם שהחדר שהתפנה במשרד הוקצה למנהלת ממחלקה אחרת, אבל למרות הכל היא הרגישה גאה ואסירת תודה על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחלקה.

בזמן שחלף נערמו עוד ועוד קשיים, תקציבים הצטמצמו והוסכם על כולם שעדיף שצוות העבודה יתפרק. "כנראה שסדר הגודל של הפרויקט לא יהיה מה שציפינו" אמר הבוס באכזבה "אבל תמשיכי את העבודה שלך ונראה איך זה מתפתח". זו לא היתה הפעם הראשונה שתוכניות משתבשות במקום העבודה שלה,  אבל הפעם היא היתה ממש מאוכזבת. "בלי צוות ובלי תקציב ובלי תמיכה שלך, זה סתם עוד פרויקט כמו אלה שקדמו לו" היא אמרה לבוס. "אני יודע שככה זה נראה" הוא אמר, "אבל יש לנו פה באמת רעיון יוצא דופן. אנחנו עוד נוציא את זה לפועל בסוף ואת תהיי מתוגמלת בהתאם, אל תדאגי".

היא נזכרת בשיחת העידוד הזאת, נאנחת ונשענת אחורה. על הקיר שמעל מסך המחשב שלה תלוי פוסטר של חוף לבן עם עצי דקל. היא מביטה בתמונה וצמרמורת של קור עוברת בה. בעמדת העבודה הסמוכה לה יושבת אישה בגיל המעבר. שכנתה לעבודה סובלת תמיד מגלי חום ולכן המזגן מכוון בשיא העוצמה ל 21 מעלות. היא מביטה על כפות רגליה ומקווה שמחר תזכור לא לנעול סנדלים.

צלצול הפלאפון מקפיץ אותה מהמחשבות אבל למרבה אכזבתה זה רק אביה. היא חוככת בדעתה אם לענות או לא תוך התעלמות מתלונותיה של השכנה על הצלצול שמפריע. בינתיים חדל הצלצול והיא מתפנה לבדיקה נוספת של המיילים. בפעם המי יודע כמה היא לוחצת סנד רסיב בתקוה למייל עם בשורות טובות. שלושה מיילים יורדים למחשב. בטח תשובות להצעות לשת"פ ששלחתי. בסוף זו רק תשובה שלילית אחת ושני ספאמים: סיאליס ושאר תרופות ופטנט חדשני לעיבוי הפין. אבא שוב מצלצל והפעם היא עונה.

- "אני מאוד עסוקה אבא, הכל בסדר?"

- "כן בטח פשוט מלא זמן לא דיברנו והיום אני בישיבה בתל אביב. מתי את מסיימת לעבוד?"

- "בחמש וחצי שש משהו כזה"

- "אה אני לא אוכל לחכות עד אז. אני מת לראות אותך אולי תצאי מוקדם?"

- "אבא, אי אפשר ככה להיפגש מהיום להיום. אני נורא עסוקה ואם אתה רוצה להיפגש אתה צריך לתאם איתי קצת מראש, אתה יודע..." היא אומרת בחוסר סבלנות.

- "את צודקת, סליחה. אני פשוט נורא מתגעגע. איך בעבודה?"

- "סבבה אבל אני ממש ממש לא יכולה לדבר עכשיו, טוב?"

- "כן בטח ממי. את בסדר עם כסף?"

- "כן כן לא צריך. יאללה..."

- "בי חמודה. אני אוהב אותך"

- "טוב בי אבא"

"רק לא לבכות, רק לא לבכות עכשיו" היא חושבת לעצמה, מביטה במסך, נשענת אחורה, המושב חורק והיא נאנחת.

בערב היא חוזרת הביתה ומתיישבת מול המחשב. אתמול בלילה נרדמה על הספה ושכחה להתנתק מהג'יי דייט. מאתמול ועד היום קיבלה רק קריצה אחת. היא בוחנת את הכרטיס של המחזר. גרוש בן 43 ותמונתו מטושטשת. מספר ילדים: אספר בהמשך. היא נאנחת ונשענת אחורה, "למה אני כל כך עייפה?" היא חושבת.

בבוקר מחכה לה מכתב על השולחן. שוב היא מתמלאת בתקווה ופותחת אותו.

"שלום רב. תודה לך על פנייתך אלינו. לאחר עיון בהצעתך החלטנו שלא להענות הפעם. אנו מקווים לקבל ממך הצעות אחרות בעתיד"

"לפחות סירבו בנימוס" היא חושבת ומחייגת לעוד לקוח. "את, יש לך סבלנות שזה לא יאומן" אומרת השכנה בעמדה הסמוכה "לא כל אחת יכולה להמשיך ככה ולא לוותר" היא מוסיפה "כל הכבוד לך על קור הרוח. ועוד בחום הנוראי הזה בכלל...." היא מצחקקת.

"כן. אה?" היא מחייכת, נשענת אחורה ונאנחת. "לא כל אחת יכולה......"