הוא לא זיהה אותי,

אבל אני כן.

לפחות 20 שנים חלפו מאז אבל עדיין זוכרת את מגע העיניים הפולשות שלו על גופי.

אז הייתי ילדונת והוא האדון מוכר (קצת מעבר לחביב) בחנות כלי הכתיבה הדלה אך היחידה

בישוב הדומה בתיאורו לחנות באופן מדויק- נטול אווירה ,עייף לעייפה ומיושן אך הכרחי וקיומי.

עברתי את סף הדלת

ופעמון ההתרעה הלשין עלי בקול צווחה נטול ניגון.

מתוך חדר צדדי הוא הגיח מולי,שפוף ונמוך במידה מפתיעה ביחס למה שזכרתי.

"כן ?"  קרא מולי בטון משתלח בעודו נוגס בתפוח ברעבתנות גלויה.

נדמה שהפרתי את שלוותו.

שוב,כמו אז.

אפילו את המבט לא טרח להישיר ,אבל איכשהו זה דווקא הקל עלי קצת.

פחדתי מהן

מהעיניים שלו.

"שאני אחכה עוד הרבה?"

פתאום הבחנתי בקיפאון שלי .

הוא הרים אלי מבט אבל הוא לא היה דומה לזה שזכרתי ,היה בו משהו ששידר מצוקה.

תוך כדי קולות חרחור וסומק על פניו סימן לי בידיו על גרונו,

הוא נחנק

ונזקק לעזרה.

חסר אונים, כמו אותה ילדה קטנה שכל אשמתה היתה תאוות הקריאה שלה.              

המשכתי לעמוד כך מולו מתאמצת להתענג על הרגע

על שכרון הכוח

אבל לא הצלחתי.

ניתרתי מעל לדלפק ויישמתי את מה שלעולם לא חשבתי שאעשה-

היימליך.

באחת שוגרה חתיכת תפוח לחלל החנות וביצעה נחיתה לתפארת באופן מדויק עד גיחוך על הסולם הנייד.

אותו הסולם שהייתי מתבקשת לעלות עליו כדי לעזור לאדון להביא את הספר שביקשתי.

תמיד הייתי יורדת סמוקה עד האוזניים כי ידעתי שרואים לי את התחתונים.

אבל אדון זה אדון.

ואם הוא מבקש "כי את ילדה מנומסת" אז אי אפשר "להלבין פני זקן" למרות שכבר אז הוא היה נראה לי הזקן הכי צעיר שראיתי מימיי.

הוא התנשם בכבדות והחל ממלמל רצף של הברות לא ברורות.

הסתובבתי לצאת והוא שהספיק להתעשת ולחוס על ממונו המסתלק קרא לעברי

"אבל מה רצית?"

"לסלוח לך,

רק לסלוח"

חייכתי

ויצאתי.