יצאנו מהבית מצוברחים אך מלאי תקווה שבמהלך
הנסיעה לקולנוע מצב הרוח רק ילך וישתפר..

נכנסתי מלאת ציפייה לסרט, והם.. כאילו
עשו טובה.

אני נהנתי, צחקתי, התרגשתי, כאבתי,
תהיתי..

והם... אין לי מושג.

"דווקא נחמד" אחותי אמרה.

"אמרתי לך" אמרתי לה...."אני
לא סתם מתעקשת.." סיימתי בחיוך ערמומי וגאה.

יצאתי מהאולם צוחקת בקול רם, וחושפת את
שיניי לכל.. מעולם לא הרגשתי כ"כ משוחררת בצחוקי.

תמיד התביישתי בסומק המציף אותי כאשר
אני מתגלגלת מצחוק...או מהסתימות הרבות והשחורות בשיניי, או בקימטוטים הקטנים
המבשרים על השנים שעוברות להן בחטף..

הבטתי באחותי התאומה תוך כדי המשך של
צחוק מתעצם מהערה של אחותי בסוף הסרט, ומיד הצחוק נפסק... ואני הובכתי..

לא הבנתי למה היא כ"כ כועסת..

אז לא הייתי לידה, לא צחקתי איתה, לא
החזקנו ידיים כשנהיה קר..

אז מה?!

אני לא יכולה להתפצל לשניים..

נכנסנו למכונית.

שתיקה רועמת.

ירח מלא.

מכוניות בודדות על הכביש.

עידן רייכל ברדיו.

30 דק' של נסיעה ככה..

הבית.  כל אחד לחדרו.

זה לא תמיד צריך להיות ככה.