כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של קובי

    .

    ארכיון

    ארנולד שונברג וחשיבותו על קצה המזלג

    14 תגובות   יום שבת, 10/10/09, 02:00

    לאחרונה נשאלתי על  חשיבותו של ארנולד שונברג  למוזיקה .    הנה משהו שהעלתי על הכתב.   זהו תימצות ופישוט של הדברים, אשמח אם מישהו יקרא.. ואשמח לתגובות מפי המקצוענים והחובבים שלפעמים יודעים (באמת!) עוד יותר מהמקצוענים.

     

    מוזיקה היא בעצם כל דבר שאנחנו קולטים בחוש השמיעה שלנו.רעש. עד כמה הרעש "מסודר" וכיצד הוא משפיע עלינו- זאת השאלה שמבדילה בין רעש למוזיקה, בין מוזיקה למוזיקה.

    לכל אורך ההסטוריה הדבר הזה השתנה והתפתח. השאלה מה קדם למה- "חוקי המוזיקה" לאוזן האנושית שהתרגלה אליהם, או האוזן האנושית שגרמה לחוקי המוזיקה להיווצר, השאלה הזו בעצם אינה פתורה.

    בכל אופן.. לאורך הרבה שנים, לפחות מתקופת הבארוק (הייתי מעריך באופן גס מאד אחרי 1600) שלטו חוקי הרמוניה ברורים. הם היו מוכרים, נלמדו, ונעמו לאוזן האנושית.     אח"כ הגיעו התפתחויות שונות- בין השאר  ה"אסכולה הווינאית הראשונה".        בגרמנית

    ERSTE WIENER SCHULE

    אפשר לומר בהכללה שהיא נוצרה בסביבות 1750 , החלה במנהיים שבגרמניה, וכללה "שיפור" של החוקים ההרמוניים שהיו עד אז- והתפתחות צורת הסונטה.  כבר לא בארוק נוקשה בחוקיו  (אבל הרמוני ונעים לאוזן!!)  ועוד לא לגמרי "קלאסי".  אבל כבר יותר "חופשי" ופתוח בצורה  המוזיקאלית.  נושא יבוא בהתחלה, אח"כ ייקרה איתו כך וכך, ואז אחרת, ובסוף יהיה חלק סיום.      אבל כל זה- בסולמות מוזיקאלים ברורים ומוכרים.   זה יכול להיות רק מאג'ור (יותר "עליז") או מינור   (יותר עצוב).    בכל סולם 7 צלילים,, אין אחרים. למשל- דו מאג'ור-    דו רה מי פה סול לה סי

    יש סטיות מהבסיס- אבל הבסיס איתן. כל יצירה היא בסולם מסויים. זה גם החוק, וגם האוזן שומעת את זה, שאותו סולם- אותו צליל מסויים- הוא החשוב ביותר ביצירה.  הכל מתחיל ממנו, ומוביל אליו.

    היו כבר נסיונות לצאת מהשבלונה הזו, וגם הרעיונות של שנברג מופיעים אצל כמה מבני תקופתו ויש וויכוח האם אלו רעיונות לגמרי שלו או גנובים או מושפעים. ובכל זאת..  שונברג נחשב לאבי האסכולה הוינאית השניה-בגרמנית

    ZWEITE WIENER SCHULE

    ושבירת המוסכמות הטוטאלית שלו התחילה מה-א- טונאליות  

    (A-TONALITY)

    שאמרה לא עוד סולם אחד ליצירה כולה ואפילו לא לחלק ממנה, אלא שום צליל אינו חשוב יותר בתוך היצירה מצליל אחר.   שוב, זה דבר שגם מתפקד כחוק, וגם אנו שומעים אותו- אין כבר את ההרגשה של מקום שממנו "יוצאים" במנגינה ואליו האוזן שמחה לחזור.   למרות זאת, מועברים כמובן רגשות וחוויות בזמן היצירה.

    אח"כ הוא לקח את זה צעד נוסף הלאה, ומתוך שבירת המסגרת- בנה מסגרת חדשה..  אבל לא של סולם בן 7 צלילים- אלא כל הצלילים שבין אותם 7, זאת אומרת לא דו-רה-מי וכולי אלא      דו-דו דיאז (כאילו "וחצי") רה-רה דיאז- מי וכולי.  יש 12.   ויותר מכך- הוא שיווה לזה חוקיות - שכל צליל מתוך ה 12   ח י י ב    להופיע לפחות פעם אחת לפני שהאחרים מופיעים. זאת אומרת אין תיבה או פראזה מוזיקאלית   שבה ינוגנו רק 10 צלילים למשל אלא  תמיד יופיעו כל ה 12 לפני שהם יתחילו מחדש.   

    מתוך ה"כאוס" שהוא יצר, לא עוד סולם 7 צלילים מוכר ונעים ונוח לאוזן האנושית,  נוצרה חוקיות חדשה שאמורה לציין סדר חדש.

    אלא ששיטה זו נשארה תיאורתית בעיקרה.(12 הצלילים או השיטה ה"דודקפונית") . וכמעט ולא מחברים לפיה מוזיקה כיום.             יחד עם זאת , זה שהוא "זרק" את השיטה הישנה, של סולם ברור ביצירה או בפרק, שבו המלחין יודע ואנו מרגישים מה הצליל "הכי חשוב" ,זה באמת סתם את הגולל על מוזיקה "טונאלית" וכיום כבר לא נכתבת מוזיקה קלאסית ב"סולם מסויים", דו מאג'ור, או לה מינור כדוגמה. לכל היותר מופיעים  סולמות ברורים פה ושם במהלך היצירה. אולם הם לא "שולטים" מתחילתה ועד סופה.

    מאד ממליץ לחזור לפוסט קודם שלי עם המוזיקה הנהדרת של שנברג ל"ליל הוד"

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/10/11 16:35:

      מה שכתבת הנו אמת לאמיתה. זו הסקירה ההיסטורית להבנת התופעה. ובכל זאת נשארו השאלות הפתוחות: לאן המוזיקה הזו "הולכת"?

      בתור יוצרי המוזיקה ומבצעיה - מה עשינו על מנת שהקהל(שהוא מטרת היעד שלנו תמיד) לא יאמר אחרי 15 דקות:
      " טוב, הבנתי את הפרינציפ וזה מספיק לי !"

      אמר כאן lost highway וצדק בדרכו האישית: שנברג אחרי יותר מ-100 שנה עדיין נחשב מלחין מודרני ולא שגור.
      אז כנראה שבכל זאת, אחרי שהוא "זרק" את השיטה הטונאלית,הוא לא הצליח ליצור פאזה מוזיקלית מקבילה לה.

      אילו הצליח, היינו עדים היום לגידול בכמות הקהל שאוהב ונהנה ממוזיקה קלאסית.

       

      המצב בשטח לצערנו הוא הפוך. דווקא מלחינים כוואגנר וברוקנר עם היצירות הארוכות שלהם - מושכים קהל, כי אנו יודעים לאן המוזיקה שלהם "הולכת".

        12/10/09 03:03:

      צטט: lost highway 2009-10-11 17:17:10

      נהייה מעניין ומחכים פה מרגע לרגע :-)

      מסכים איתך ואוסיף: נהניתי הן מהערותיך והן מהמוזיקה אליה קישרת.

      ירון

       

       

       

        11/10/09 19:57:

      צטט: .קובי 2009-10-11 19:34:37


      לא מתיימר חלילה, אולם לצורך העניין, במקרה הזה- מלאכתי (..) נעשית ע"י אחרים..   :-)

      תודה על התגובות החכמות והמחכימות.

       

      :-), נו, כתבתי "מאכילים אותי", אבל זה בזכות מה שהעלית פה. גם אם לא נרחיק עד כדי "צדיקים" וכו' (אלא אם אתה מתעקש, אז יאללה, בסדר....)....

      אני מוסיפה את תודתי גם.

        11/10/09 19:34:


      לא מתיימר חלילה, אולם לצורך העניין, במקרה הזה- מלאכתי (..) נעשית ע"י אחרים..   :-)

      תודה על התגובות החכמות והמחכימות.

        11/10/09 18:25:


      תודה קובי!

      קראתי את זה, ואת הקודם שהפנית אליו. ככה בבית בנחת, מאכילים אותי פה בכפית, בלי שכר לימוד. תענוג!

       

        11/10/09 17:17:

      נהייה מעניין ומחכים פה מרגע לרגע :-)

      כמובן ששנברג היה מחשובי המלחינים במאה ה- 20, אבל אני באמת חושב שיש איזושהי בעיה שגם כעבור כמעט 100 שנים הוא עדיין נחשב "מודרני" ולא אהוב (ו/או לא מובן) על מרבית אוהבי המוזיקה הקלאסית. גם אם מלחינים מוקדמים יותר לא הוערכו ולא זכו לפופולריות בתקופתם, הרי שאחרי תקופה כה ארוכה התמונה כבר השתנתה.

      לדעתי (הממש לא מלומדת: אני חסר כל ידע במוזיקולוגיה, נגינה, ניצוח) יש לכך כמה סיבות:

      1. שנברג "אכל אותה", ובשנים שלאחר שכתב את יצירותיו חלה מהפכה בצריכת המוזיקה: הרדיו והפטיפון הביאו לכך שאנשים יכלו להקשיב למה שהם רוצים לשמוע, ולא למה ש"מחנכים אותם" בקונצרטים של תזמורות. ומה לעשות, רבים מהמאזינים העדיפו להתרפק על המוזיקה המוכרת. ומי יודע, אולי זה מה שהיה עולה בגורלו של בטהובן אם בתקופתו הייתה מהפכת התקשורת: אנשים היו נשארים עם מוצארט ולא טורחים לשמוע את הזוועה של סימפוניה עם זמרים ומקהלה...

      מצד שני, אם זו הייתה הסיבה היחידה, גם סטרווניסקי, קופלנד ואחרים לא היו זוכים לפופולריות לה הם זוכים היום (ולא יעזור - הרבה יותר אנשים מכירים ואוהבים את הפולחן מאשר את ליל הוד).

      2. האקדמיה המוזיקלית השתלטה על הגדרת ה"איכות המוזיקלית" (עד אז, אם אני זוכר נכון, הכוח היה בידי בעלי הממון שלקחו חסות על המלחינים, ובידי המבצעים עצמם). כל מוזיקה שאיכשהו הייתה מובנת לקהל הרחב, נפסלה כלא רצינית.

      3. כפי שכתבת קובי, השיטה החדשה של שנברג הייתה מנוגדת להתניית השמיעה של האוזן המערבית. לדעתי, זו הייתה המוזיקה הראשונה שלא לקחה את הבסיס מהשמיעה האנושית, אלא מהחשיבה האנושית. אפילו חדשנים כמו אייבס וסטרווינסקי שהתעללו במבנים קיימים, שמרו על יחס של "כבוד" ליסודות הבסיסיים של מלודיה, קצב, הרמוניה טונאלית. כאמור, אני חסר השכלה מוזיקלית (שלא לדבר על שמיעה שמתקרבת לשמיעה אבסולוטית), ואני יודע כשכשאני מקשיב לבטהובן,ווגנר, אייבס וסטרווינסקי יש המון דברים מתחת לפני השטח שאני לא מבין והם נעלמים מאזניי (לפחות באופן מודע), אבל הם לא מהווים את העיקר ולא מפריעים ליכולתי להבין ולהנות מכמה רבדים במוזיק, וזו הגדולה של המלחינים האלה (ואחרים כמובן). אצל שנבר ותלמידיו, אני מוצא שזה בלתי אפשרי. נכון, הבעה אפשר לבטא בכל שפה, אבל זה בערך כמו ההבדל בין חיבורים מדעיים בנושאי פיזיקת קוואנטים, לבין ספרי המדע של סטיבן הוקינג. אין לי ספק שפיזיקאים מקצועיים מסוגלים להינות מהיופי שבמשוואות המסובכות, אבל מי חוץ מהם מסוגל?

       

      והנה שלושה לינקים למוזיקות "מודרניות", שאפילו אני מסוגל להינות מהן:

       הקונצ'רטו לכינור של ג'ון אדמס: http://www.youtube.com/watch?v=LmdLYGrtbBM

      רבעיית מיתרים של טרי ריילי http://www.youtube.com/watch?v=L1hLjdaUhMI

      והפסנתר המכוון היטב של לה מונט יאנג - כאן הפסנתר אינו מכוונן בשיטה הרגילה, אלא בשיטה בה יש אינטרוולים שונים בין התוים.

      http://www.youtube.com/watch?v=a7tmxHhcH0w (תיאור השיטה נמצא כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Just_intonation)

       

       

        11/10/09 16:17:


      הדיון הזה מעורר. הנפלא הוא שכולם "צודקים". התפתחות המוזיקה הא-טונאלית נבעה, לפחות אצל שנברג, מהעובדה שלאחר המוזיקה של ריכרד וגנר, אשר משכה את הטנאליות הרומנטית לקצה גבול היכולת, ופלאס ומליסנד של שנברג עצמו, לא נותרו פינות בתוליות יותר במוזיקה הטונאלית, ושנברג חש שכל מה שילחין, עפ"י השיטה הטונאלית, יהיה מעין וריאציה על מה שכבר נכתב, ולחדש לא נין עוד. הוא ערג לאמצעי ביטוי אחר.

      מי שמקשיב לפלאס ומליסנד, או אפילו לליל זוך של שנברג, יבין עד כמה היה האיש רומנטיקן חסר תקנה, וידען מופלג במוזיקה טונאלית (אגב, גם תלמידיו, וברן וברג). בחירתו לזנוח את הטונאליות נבעה, איפה, ממצוקה אמנותית של ממש.

      ואולם, אמצעי ביטוי חדש איננו משנה את האיש, אשר בדרכו המיוחדת, מצא דרכים א-טונאליות, ודודקפוניות לבטא תכנים רומנטיים, וצדק גם בולז בהערתו המצוטטת אצל מיכל.

      הצרה היא שבהכרח מוזיקה א - טונאלית פחות נגישה לאוזן האנושית - המקצועית והבלתי מקצועית. מי שמעמיק, לומד לאהוב. אודה שלי זה לא קל. מדבריה של מיכל אני למד שגם מוזיקאים טובים ורציניים נמנעים מלהתמודד עם האתגרים שהמוזיקה של שנברג ותלמידיו מציבה.

      דוגמא נדירה תוכן רומנטי מאד הכתוב בשפה דודקפונית, בה 12 הצלילים של האוקטבה הכרומטית, חשובים באותה מידה (השפעת מרקס והרעיון הסוציאליסטי?), הוא הקונצ'רטו לכינור של אלבן ברג.

      יש לא מעט הקלטות לקונצ'רטו הנפלא הזה. בחרתי להביא לכם את זו של לואי קרזנר ז"ל, איש חם ואהוב, כנר ופרופ' בניו אינגלנד קונסרבטורי, שהזמין את היצירה ונגנה לראשונה, בניצוחו של אנטון וברן. http://www.youtube.com/watch?v=aTYAm0BXkxs 

       

        11/10/09 14:59:


      קובי,

       

      רק לפני כמה ימים השמיעו את "משה ואהרון" ברדיו , שנים שלא שמעתי את היצירה הזו- פשוט גאוני.

      האם אתה יודע שכמעט אף מנצח לא מוכן להתמודד עם הקונצ'רטו לפסנתר למשל (ובודאי שלא עם הכינור) בארץ- בטוח שבגרמניה יש יותר ביצועים...

      שנברג היה תמיד ונשאר בשבילי מלחין רומנטי לגמרי, על אף הדרך הארוכה שעבר. השפה השתנתה, אבל הג'סטות והאמירה רגשיות מאד. לא לחינם כינה אותו בולז בזלזול-מה "ברהמס עם צלילים מקולקלים..."

      המפגש הראשון העמוק שלי עם שנברג היה כשניגנתי את הספטט שלו (ללא מנצח!) בטנגלווד, זו הייתה אחת החוויות הגדולות המוסיקליות שלי, ולאחר מכן כמובן למדתי הרבה יצירות אחרות שלו, במיוחד אהבתי לנגן את אופ. 11.

       

      ובאשר להנאה או אסתטיקה- עניין של הרגלים וציפיות. מוסיקה שאיננה טונאלית יכולה לרגש באותה מידה לא פחות מטונאלית, תלוי מה שיש למלחין להגיד.:)

        11/10/09 13:04:

      צטט: שירה יגיל 2009-10-11 12:56:16


      כדי להתחבר למוזיקה א-טונלית, צריך גם כלים להאזנה. המוזיקה המודרנית (החל מהמאה ה-20) דורשת מהמאזין גם מעורבות נפשית. וזו כרוכה בלימוד של דרכי האזנה. זוהי למידה, זה לא משהו שאתה בא אליו בלי הכנה.

      הלימוד בסופו של דבר משתלם מאוד, כי ככה יש לך אפשרויות חיבור למוזיקה בלתי מוכרת שנשמעת משמיעה ראשונה "לא נעימה לאוזן" ואולי אפילו "דוחה". לומדים לאהוב את המוזיקה הזאת, אבל כמובן שמי שמבצע אותה יכול להכיר אותה הכי טוב ואפילו לאהוב אותה מאוד.

      להתחיל עם "ליל הוד" זה דווקא רעיון מצוין לדעתי.

      תודה קובי יקירי.

      שירה.

       

       

      כתבת נהדר ותודה לך.

      רק מזכיר לכולנו,   ש  כ ל        מוזיקה היתה פעם, מוזיקה מודרנית...   אכן, צריך להשקיע וללמוד, ולפעמים, מקבלים הרבה הרה בחזרה.    "  טיים וויל טל "-    מה יישאר ומה יעלם..

        11/10/09 12:56:


      כדי להתחבר למוזיקה א-טונלית, צריך גם כלים להאזנה. המוזיקה המודרנית (החל מהמאה ה-20) דורשת מהמאזין גם מעורבות נפשית. וזו כרוכה בלימוד של דרכי האזנה. זוהי למידה, זה לא משהו שאתה בא אליו בלי הכנה.

      הלימוד בסופו של דבר משתלם מאוד, כי ככה יש לך אפשרויות חיבור למוזיקה בלתי מוכרת שנשמעת משמיעה ראשונה "לא נעימה לאוזן" ואולי אפילו "דוחה". לומדים לאהוב את המוזיקה הזאת, אבל כמובן שמי שמבצע אותה יכול להכיר אותה הכי טוב ואפילו לאהוב אותה מאוד.

      להתחיל עם "ליל הוד" זה דווקא רעיון מצוין לדעתי.

      תודה קובי יקירי.

      שירה.

        10/10/09 17:29:
        10/10/09 14:22:

      צטט: lost highway 2009-10-10 11:28:53

      תודה על הסקירה מאירת העיניים.

      רק הערה קטנה: נכתבת היום (ברוך השם) המון מוזיקה קלאסית טונאלית, ולא מעט ממנה מהנה ואיכותי (אני מודה, קשה לי לשייך את המילה "מהנה" למוזיקה א-טונאלית).

       

       

      באם נכתבת היום הרבה מוזיקה קלאסית טונאלית או לא, לא נוכל לדעת בוודאות ללא סטטיסטיקה..   אני  אישית לא מכיר יצירות טונאליות שנכתבות כיום-   לא בטונאליות במשמעותה  ש ל פ נ י     שנברג..       יש אמנם חזרה ל"רגעים" טונאליים, אולם קשה למצוא יצירות חדשות שנכתבות ב"סולם" מסויים.  

      לגבי מוזיקה א- טונאלית..  עניין של טעם.    ללא ספק הרבה יותר קשה להתרגל ולאהוב.   גם לי!  אולם אני רואה שוב ושוב, שכשלומדים יצירה, מכירים אותה, מתחילים להעריך- ואף לאהוב...

      .. אבל תודה על התגובה, בדיוק לשכאלה ייחלתי!

        10/10/09 11:28:

      תודה על הסקירה מאירת העיניים.

      רק הערה קטנה: נכתבת היום (ברוך השם) המון מוזיקה קלאסית טונאלית, ולא מעט ממנה מהנה ואיכותי (אני מודה, קשה לי לשייך את המילה "מהנה" למוזיקה א-טונאלית).

        10/10/09 10:44:

      תודה רבה!!!

      פרופיל

      קובי (יעקב)
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין