פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
השכמה
היא נכנסת הבייתה. אור עמום דולק בחדר השינה. היא לא רוצה להעיר אותו, הוא בטח חזר סחוט מהעבודה, היא אומרת לעצמה ונכנסת למטבח. שוב תקף אותה הרעב המטורף הזה. שתי פיתות, שבע חתיכות נקניק סלמי, ארבעה מלפפונים חמוצים, צלחת ענקית של חומוס וכוס קפה. היא יושבת על כסא המטבח ופוסקת פיה אל שולחן האוכל. לאחר שהיא מסיימת לשתות את כוס הקפה, היא מציצה שוב לחדר השינה, אולי הוא התעורר. אבל לא. הוא ישן כמו תינוק ואפילו נוחר. תמיד היא נוטשת באמצע הלילה את מיטת חדר השינה כשהוא נוחר, מתהלכת בבית חסרת שליטה ומתעוררת בספת הסלון דמויית העור הלבן. השעה רק שמונה בערב. היא פותחת את הטלוויזיה ורואה חדשות. בין פרסומת לפרסומת היא נוגסת בחבילה וחצי של במבה גדולה. הכתומה הזאת. את החצי האחרון היא תסיים לפני שתיכנס למיטה לאיזה שעתיים, כי הוא ינחר והיא תקום ותמצא עצמה דמויית מיטה בסלון דמוי עור לבן. כרגיל. צלצול טלפון. החבר הכי טוב שלו. "הוא ישן", היא אומרת לו והוא מבין. גם הוא התרגל לבריחה שלו אל עולמות חסרי מציאות ועטורי חלומות. כמוה. נגמרו החדשות. תוכנית סאטירה חדשה על המרקע. היא מגחכת. היו צריכים לעשות סאטירה על החיים שלי, היא אומרת לעצמה ושוב מגחכת. היא מסיימת את החצי האחרון של הבמבה, נכנסת למקלחת, מצחצחת שיניה וחודרת אל המיטה הזוגית. הוא נוחר. היא נוטשת לסלון. דמעה ועוד דמעה. חוסר שליטה מוחלט. הבכי הזה שהיה חבוי שם זמן כה רב יוצא החוצה. מתפרץ. לא מסוגל להכיל יותר דבר. כבר שנה שהחיים האלה חסרי חיות. מהעבודה אל הבמבה והטלוויזיה, מהפיתות עם הסלמי אל צלחת החומוס היומית. כבר שנה שהוא לא נגע בעורה הלבן. שנה של התעלמות טוטאלית. התרחקות כעוסה. היא מתהלכת בבית, נכנסת למטבח ולוקחת את בקבוק המים המינרליים. היא צמאה כבר המון זמן. כואב לה הראש. זועק במכאובו. היא פותחת את תיק העור שלה, מוציאה מתוכו את חבילת האופטלגין, בולעת כדור אחד ולוגמת מבקבוק המים. הדמעות לא מפסיקות. המים מתמזגים עם מי-עיניה. היא לוקחת את חבילת האופטלגין, בולעת עוד כדור ועוד אחד ועוד אחד, עד להתרוקנותה הטוטאלית. של החבילה. בבוקר הוא מוצא אותה כהרגלה על הספה הלבנה, דמויית העור. מביט בה, לא מצליח לבכות, מקנא לה גם הפעם, מבקש להגיע אליה כמו תמיד ולא יכול. "זו אשתי", הוא עונה לקצין המשטרה ששואל מה בפיו ולמה צלצל לתחנה. "זו אשתי. הרגתי אותה".
|
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה ממי.
וזה סיפור. אני עצמי, לא יכולתי להעיר אף אחד.
היא כן.
ואחרי נסיונות רבים, החליטה שמיצתה.
נשיקות.
שוב אולי לא הצלחתי לקרוא בין השורות אבל אני אנסה בכל זאת להגיב.
יש כמה סוגי אנשים ( לא יותר מידי לדעתי - אלה אנחנו שחושבים שזה יותר מידי) ולמרבה המזל שלנו נולדנו עם אמצעי תקשורת בין אותם סוגים - היכולת לדבר ולדבר בגובה העינים (ואלה אנחנו שבוחרים לרוב לא לעשות זאת ).
ומה אני טוען?
למה לא הערת אותו?
אני הבנתי שהוא מהסוג של האנשים שישן . לפי מה שהבנתי בחרת לא להעיר אותו באותו לילה והבנתי גם שבחרת לא להעיר אותו במשך כל אותה שנה .
אז נכון , בטח תשאלי -"למה אני צריכה להעיר אותו , ניסיתי מספיק".
אז אולי הוא מסוג האנשים שפשוט צריכים להעיר - ואני חושב שאותם אנשים בסוף אם הם רוצים להתעורר מתעוררים - עובדה שהוא קרה למשטרה - לא?
הכל בסופו של דבר מסתכם בהאם את מהסוג של המעירים ( ועקרב בדרך כלל מעיר) והאם הוא היה מהמתעוררים?
ושוב כתוב מדהים!!
הכוכב הראשון שלי
תודה לך!
יפה אמרת.
הכי יפה והכי נכון.
קבל כוכב ממני.
*
בצד שלה כמו בשלו, הוא ישן ואולי לא טרח להביט במראה והיא נאה, וכנראה לא פעם הביטה וראתה איך הבבואה שלה עצמה שונה מיום היוולדה. אף לא אחד מהם טרח לשפוט את עצמו.
תן הסבר קצר כי לא ממש הבנתי לצד מי אתה?
שעת לילה.
אני גוער בהם!
באנשיות והרחמים העצמיים, יש להם מקום חשוב בחיינו, בפרט ובכלל, ואך מדוע אין להם גבולות?! מדוע אנחנו ממשיכים בעיניים סומאות ללכת אחר אלו ושופטים אותם בתקווה?!
מדהים אותי לגלות כל פעם מחדש איך שאנחנו מסרבים ללמוד! התמונה שציירת בזעיר אנפין, היא אותם הסיפורים אשר מוצגים לנו חזור ו'אפור' בטלויזיה ובעיתונים. אנו מתבוננים כעיוורים במראה הניצבת מולנו ובכלל חושבים רק איך היינו פעם, מחייכים ומכבים את האור ללכת לישון!
ואו. איזו תגובה מרגשת. ואו.
אתה מדהים בפתיחות שלך.
המון תודה יקירי.
המון.
שרונה. עצוב אבל זו האמת (בווריאציות שונות ומשונות).
קראתי והבנתי שוב את מה שכבר הבנתי בעבר: כך עשיתי (בדרך מעט שונה) לאישתי, שהיום היא פרודתי.
אחרי הפרידה, כשחברי הרגישו נוח לפתוח בפני את מצב זוגיותם, הבנתי שרובם, פחות או יותר, שחקני המציאות בפוסט שכתבת.
תודה.
מילים כדורבנות.
אתהנפלא אברי וכה צודק.
תהנה בחופש!
אהבתי לקרוא
אבל כאבתי
מדוע לחכות שנה כשהאורות האדומים דולקים !!!
מהות הזוגיות היא התפתחות משותפת
עשייה משותפת
וכמובן שתיקשורת
ואם היא היתה שם קודם ( התיקשורת )
אסור לתת לשיגרה ולפחד
להרוג......
בהצלחה...
ושבוע קסום
היא צחצחה אחותי.
צחצחה ו...
החיים הם מחסן ובו מלאי של שמחה ועצבות יחד.
תודה על התגובה המכוונת לחיובי.
תודה מלכה.
סוף אכזרי.
-אבל החיים אכזריים לפעמים. אין מה לעשות-
וגם - אחרי במבה חייבים לצחצח שיניים!!!!
בבקשה יוקה יקרה.
אהבתי.
תודה :)
אני מקווה שאינך ציני.
אכן קשת.
לא פשוט.
גם אני אהבתי את הסיפור. מוות נפשי גורם להרבה סבל. בדידות בתוך זוגיות גם.
כשהאהבה נגמרת זה גם סוג של מוות.
יקירי, ברגע זה הכנסתי את הפוסט וסיימתי לערוך.
קרא שוב.
גם ברור.
ותודה.
אהבתי
את הסיפור. לא את הפונט. למעו השם. יש פה אנשים מבוגרים בקהל