היא נכנסת הבייתה. אור עמום דולק בחדר השינה. היא לא רוצה להעיר אותו, הוא בטח חזר סחוט מהעבודה, היא אומרת לעצמה ונכנסת למטבח. שוב תקף אותה הרעב המטורף הזה. שתי פיתות, שבע חתיכות נקניק סלמי, ארבעה מלפפונים חמוצים, צלחת ענקית של חומוס וכוס קפה. היא יושבת על כסא המטבח ופוסקת פיה אל שולחן האוכל. לאחר שהיא מסיימת לשתות את כוס הקפה, היא מציצה שוב לחדר השינה, אולי הוא התעורר. אבל לא. הוא ישן כמו תינוק ואפילו נוחר. תמיד היא נוטשת באמצע הלילה את מיטת חדר השינה כשהוא נוחר, מתהלכת בבית חסרת שליטה ומתעוררת בספת הסלון דמויית העור הלבן. השעה רק שמונה בערב. היא פותחת את הטלוויזיה ורואה חדשות. בין פרסומת לפרסומת היא נוגסת בחבילה וחצי של במבה גדולה. הכתומה הזאת. את החצי האחרון היא תסיים לפני שתיכנס למיטה לאיזה שעתיים, כי הוא ינחר והיא תקום ותמצא עצמה דמויית מיטה בסלון דמוי עור לבן. כרגיל. צלצול טלפון. החבר הכי טוב שלו. "הוא ישן", היא אומרת לו והוא מבין. גם הוא התרגל לבריחה שלו אל עולמות חסרי מציאות ועטורי חלומות. כמוה. נגמרו החדשות. תוכנית סאטירה חדשה על המרקע. היא מגחכת. היו צריכים לעשות סאטירה על החיים שלי, היא אומרת לעצמה ושוב מגחכת. היא מסיימת את החצי האחרון של הבמבה, נכנסת למקלחת, מצחצחת שיניה וחודרת אל המיטה הזוגית. הוא נוחר. היא נוטשת לסלון. דמעה ועוד דמעה. חוסר שליטה מוחלט. הבכי הזה שהיה חבוי שם זמן כה רב יוצא החוצה. מתפרץ. לא מסוגל להכיל יותר דבר. כבר שנה שהחיים האלה חסרי חיות. מהעבודה אל הבמבה והטלוויזיה, מהפיתות עם הסלמי אל צלחת החומוס היומית. כבר שנה שהוא לא נגע בעורה הלבן. שנה של התעלמות טוטאלית. התרחקות כעוסה. היא מתהלכת בבית, נכנסת למטבח ולוקחת את בקבוק המים המינרליים. היא צמאה כבר המון זמן. כואב לה הראש. זועק במכאובו. היא פותחת את תיק העור שלה, מוציאה מתוכו את חבילת האופטלגין, בולעת כדור אחד ולוגמת מבקבוק המים. הדמעות לא מפסיקות. המים מתמזגים עם מי-עיניה. היא לוקחת את חבילת האופטלגין, בולעת עוד כדור ועוד אחד ועוד אחד, עד להתרוקנותה הטוטאלית. של החבילה. בבוקר הוא מוצא אותה כהרגלה על הספה הלבנה, דמויית העור. מביט בה, לא מצליח לבכות, מקנא לה גם הפעם, מבקש להגיע אליה כמו תמיד ולא יכול. "זו אשתי", הוא עונה לקצין המשטרה ששואל מה בפיו ולמה צלצל לתחנה. "זו אשתי. הרגתי אותה".
|