ירדתי אל הרחוב , להתהלך , ללכת בתוכו ואליו. נזרקתי לתוך מעטפת בטון לוחצת .

בטון עטף את הכל והרוח שנשבה באין מפריע בשדות, פורצת לה כעת דרך מבין החרכים והאשנבים.

ואני הולך והולך, הולך ומסתבך. מנסה לתפוס את הרגע היחיד, השברירי, החולף, הרגע שמתקיים ממש עכשיו. מנסה להקפיא את הרגע, את הנצח, לצרוב אותו לתוך תודעתי.

בתוך המצלמה הוא נצח ואילו ברחוב הוא חלף לבלי שוב.

אני מביט באנשים המתהלכים דרך עיני המצלמה, הם אינם יודעים שאני בהם מסתכל, מעניין על מה הם חושבים ולאן הם הולכים.

אני הולך לאף מקום.

אני מתבונן, משתהה, משהה את הרגע .

שדרת עצים ארוכה מזמינה אותי להלֵך בתוכה ואור וצל משחקים בה בתופסת . צמרות העצים מטפסות לשמיים, אל העננים, אל האינסוף הקיומי, הבלתי אפשרי.

ישבתי על הספסל והתבוננתי בעיר המתכנסת לתוך עצמה, באנשים שהאטו את קצבם, ליום שעוד מעט ויגווע ובמקומו תצנח אפלולית הלילה.

עייפות קלה פשטה בגופי , לֵאות של סוף יום. עצמתי את עיניי וחלמתי בהקיץ, רושם בראשי מילים קטנות ורוחשות, כמו נמלים קטנות ועמלניות , מילים שניגנו וריצדו וכמו רצו להיכתב על דף נייר .

רגע אחד עלוות העץ בשמיים ורגע אחר צִלה משתקף ברצפת הבטון של השדרה , מְרצֶדֶת, מתנועעת .

פקחתי את עיניי והתבוננתי בעלווה, בעלים המתנועעים יחדיו בצמרת העץ- העלים ביחד שם בקצה העץ, מתנועעים חרישית לקצב הרוח ושריקתה.

לפתע ניתק עלה אחד קטן וצהבהב מצמרת העץ והחל מתערסל באוויר, מתנדנד אנה ואנה, מתגלגל. הבטתי מהופנט במנוד העלה, ברחיפתו באוויר, בתנועתו המרקדת, המתערסלת. כמה הייתי רוצה להתנודד קל וחופשי כמו העלה, נטול מחשבות, הרהורים ודאגות, ללא הזיכרונות.

העלה המשיך במעופו הקליל – התהפך והתערסל, התנודד ורקד ברוח הקרירה ולבסוף נחת על כף ידי, נחיתה רכה ועדינה, כמעט בלתי מורגשת.

אחזתי בעלה הצהבהב והרגשתי את מגעו העדין, הרך והשברירי.

צילמתי את צִלה של העלווה הנופל על המדרכת.  

חלוף הזמן ושבריריות החיים .

את העלה הכנסתי לכיס .