ביום הראשון של כיתה ב' המורה הציגה אותך בפני הכיתה והושיבה אותך לידי. "אתן תהינה שכנות" היא הודיעה ובכך פתרה את תעלומת הבית ההולך ונבנה על המגרש בסמוך לביתי.מכיתה ב' שלנו ועד כיתה א' של בני הבכור – היינו חברות.  30 שנות חברות.

למען האמת והדיוק זו לא הייתה חברות צמודה. לכל אחת מאיתנו הייתה "החברה כי טובה" שלה. אבל הן התחלפו ואנחנו תמיד נשארנו.

את היית בצופים, אני הייתי בנוער העובד. למדנו באותו תיכון אבל במגמות שונות ובכיתות שונות. שרתנו בבסיסים שונים ובחילות שונים, למדנו דברים אחרים ובתקופות שונות, טיילנו במקומות אחרים.אבל תמיד תמיד תמיד נשארנו חברות. קו משותף של אמת ואהבה. חברות שאינה תלויה בדבר, נטולת אינטרסים ועומדת מעל זמן ומקום.

את היית האדם היחיד שיכולתי לקרא בפניו חלקים שלמים מהמחברת האישית שלי (כמובן שלא מדובר במחברת אחת...  גרפומנית שכמותי) ואת היחידה שהיית מבינה על מה מדובר.

בארגז השמור בביתי, בצד המחברות שלי, שנכתבו מכיתה ד' ועד עצם המצאת המחשב, שמורים כל המכתבים שכתבת לי בתקופות שונות של חיינו. מכתבים מהצבא, מכתבים מחו"ל וסתם מכתבים כשהרגשנו צורך לכתוב.  את שמרת על המכתבים שאני כתבתי לך בתוך סלסלת קש והעברת אותה איתך מדירה לדירה.

את היית תמיד חלק מחיי. את היית חברה ומשפחה. בני הבכור ובעלי ראו בך אחותי לכל דבר. וזה מה שהיית תמיד עבורי - אחותי.

במסגרת ההבטחות שלנו אחת לשניה, היה לנו הסכם שאם יקרה משהו לאחת מאיתנו, למרות הקושי שבעניין, תפקידה של האחרת הוא להשמיד את כל המחברות והמכתבים. המחשבה שמישהו אחר מלבדנו יקרא את כל זה, לא באה בכלל בחשבון. בלי היסוס בלי פיקפוק – להשמיד!

במעברים מדירה לדירה הינו מציינות אחת בפני השניה היכן נמצא "האוצר" המיועד להשמדה "ביום הדין".

כשחצינו את גיל 30 היה ברור לשתינו שאנחנו גם "נזדקן יחד", היינו עושות תכניות לטווח ארוך, אבל מסתבר שטעינו.

החברות שצלחה מהמורות קשות לא צלחה בסופו של דבר את הבדלי הסטטוס.  יכול להיות שאני עושה לעצמי הנחות, יכול להיות שהייתי חרא של חברה, יכול להיות שאת עשית טעות גדולה... הכל יכול להיות. בסופו של דבר אני הייתי נשואה ואמא לילדים ואת לא. אני הפכתי להיות זו שאמורה להיות מאושרת ולשתוק ואת בתפקיד הרווקה שחייה סוערים בעליות ובמורדות. את לא כיבדת את הצורך שלי להתחבר עם אמהות אחרות ולקשקש בגינה הציבורית, אני לא יכולתי להתחבר לבדידות הקשה שהרגשת. בקיצור, יום אחד החלטת שאני כבר לא חברה שלך.הכנסת לתוך החברות שלנו פנקס גדול והתחלת לחשב מי נותן מה למי, למה וכמה.  בקיצור, הכל התחרבש.

לקח לי שנה שלמה להתאבל על לכתך.  שנה שלמה להסביר לבן שלי שלא תבואי לבקר ועוד כמה שנים טובות להפסיק לחשוב "מעניין מה היית אומרת על זה?" (בעצם... אף פעם לא הפסקתי לחשוב מה היית חושבת על זה).

אחר כך הפכת בעצמך אמא וליבי החסיר פעימה משמחה לראות את בתך היפיפיה שדומה לך כמו שתי טיפות מים.

כשפגשתי אותך מספר פעמים באקראי, הרגשתי איך התרכך בך משהו וחיבקתי ושמחתי כל כך. יכולנו לדבר אחת עם השנייה באהבה ובחום אפילו אמרנו שניפגש לקפה ולא נפגשנו.

ויום אחד מול בית הוריי שזה גם מול בית הוריך, נפגשנו. סיפרת לי שעברת דירה ועשית מעשה.

שבמהלך העברת הדירה נתקלת בסלסלה עם כל המכתבים שכתבתי לך ולא ממש ידעת מה לעשות איתה והחלטת להשמיד אותה.  סיפרת לי שלא סתם זרקת, כדי להדגיש שעמדת בהבטחתך שחלילה שום עין זרה לא תשזוף את הכתוב  ויכולתי לראות בברור, רק תהיתי איך הרגשת, כשלקחת גיגית גדולה של מים והטבעת למוות את כל כתביי שהפכו לעיסת נייר ודיו וכשהיית בטוחה שנפחו כל המילים את נשמתן הוצאת את גופת הנייר לייבוש ולאחר כבוד שלחת את השרידים לצפרדע של המיחזור.

אין ספק שעשית עבודה יסודית.

לא התעכבתי על זה. חייכתי אליך ולא אמרתי כלום. זה בסך הכל נייר. את מה שחשוב באמת כבר איבדנו מזמן.  ובכל זאת, המכתבים שלך עוד אצלי.   

-----

ותודה לAVIVSTAV    שהזכיר לי ...  :)