מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
מכרסם בבטן 10, סוף.
| אחרי שהכול נגמר כרמל התחילה ללכת לשיעורי קרמיקה בסטודיו של דפנה בצור-הדסה. בהתחלה זה היה רק כדי להסתכל איך דפנה עובדת, אבל אחרי פעם או פעמיים היא התחילה לעבוד בחומר בעצמה. ובחורף הבית התמלא דמויות קטנות מצוירות, וכלים מצחיקים שהיא המציאה, כמו ג'יראפה מנוקדת שבין הקרניים הקטנות שלה היה מקום להבעיר מקל קטורת, או כלי מיוחד לאסוף שאריות חידודי-עיפרון. ומאז מבעירים אצלנו קטורת בבית, כזאת שדפנה מביאה מדי פעם, ואני חושב שאולי הריח הזה הוא כל מה שנשאר לי מהחודש האחרון של אבא. ואולי זה לא כל כך גרוע, בתור זיכרון.
לא זכרתי את איבון, אולי בכלל לא ראיתי אותה כשהייתי קטן. רק כשדפנה התחילה לנופף בשתי הידיים ולקרוא לה הבנתי שהאישה הכהה הגדולה הזאת שצועדת מאחורי העגלה עם המזוודות בשדה התעופה היא איבון. אימא של דפנה. זאת שהיה לה סיפור עם אבאשלי כשהייתי בן עשר. זאת שבאה עכשיו להיפרד ממנו, אחרי כמעט שלושים שנה. בדרך משדה התעופה היא הספיקה לספר לי שככה תכננה ממילא, לבוא לחודש ימים בדיוק אחרי החגים. היא נורא מתגעגעת לישראל, נורא, אבל החגים עושים לה בלגן בבטן. מראש תכננה לבוא רק אחרי שכל הילולות החגים נגמרות. ירושלים גם ככה קשה לה, היא אמרה, ובמיוחד בחגים. זאת עיר מטורפת, מלאה משוגעים, משהו בעיר הזאת עושה אותה כזאת. היא הסתכלה עלי ממרחק בטוח ואמרה שמאז ומתמיד חשבה שצריך לעזוב את ירושלים לטובת כל הפסיכים שלה, להשאיר אותם לבד, שירוצו כל היום וכל הלילה על הגבעות ויריבו איזה אלוהים יותר שווה. אבל כשהצעתי לה לקחת אותה לראות אותו מיד, היא השתתקה. ואחר כך הסבירה שהיא הרוסה מהטיסה הארוכה. לא, היא לא רוצה שניסע לשם מיד, היא לא רוצה לראות אותו לפני שתספיק לישון כמה שעות טובות במיטה נורמאלית. עד אותו ערב לא רציתי לחשוב בכלל על האישה הזאת, ולתהות איזה מין טיפוס היא. אבל כשהיא ישבה מולי בגינה ההפוכה-עדיין של דפנה בצור-הדסה, עם כוסית יין אדום שדפנה מזגה לה, ודיברה, ודיברה-עוד, חשבתי שזה לא מסתדר לי, שהאישה הזאת כל כך שונה מכל דבר שאני מכיר, ושבחיים לא הייתי מדמיין את אבא עם טיפוס כזה דווקא. למחרת בצהריים לקחתי אותה לראות אותו. מיכל רצתה שאתאר לה את רגע המפגש בפרוטרוט, אבל אני לא הייתי שם בכלל. פתחתי עבורה את דלת המעלית, פתחתי במפתח שלי את דלת הבית, קראתי לאבא מהכניסה, ועזבתי. לא תכננתי ככה, זה פשוט קרה. לא רציתי להיות שם. ומאותו הרגע איבון הייתה אתו כמעט כל הזמן. ביומיים הראשונים הוא עוד היה בבית, אבל אחר כך חזרו הכאבים, ובבית-החולים אמרו שזה אותו הדימום, שצריך לחכות, אולי זה ייפסק לבד, ואולי לא. ואיבון כבר לא זזה משם. בימים האחרונים בבית החולים כל החוקים התמסמסו, ואיבון הרשתה לעצמה להבעיר אפילו שם, על אדן החלון ליד המיטה שלו, מקל קטורת דקיק, כי אבא אהב את הריח. כל החודש ההזוי הזה הייתי ולא הייתי. כשנזכרתי בימים האלה אחר כך חשבתי שבעצם זה היה לא יותר מאשר סרט נע של תמונות-תמונות, ופרוצדורות שגורות עוברות ביניהן, ובאמצע, בין התרחשות אחת לאחרת היו כתמים של שיחות ודיבורים, חלקן שיחות ערב ארוכות בגינה בצור-הדסה, חלקן לחישות מסדרון-בית-חולים בהפוגות השינה הקצרות שלו, ופה ושם היו מלים מדודות ומרוכזות בחושך של חדר השינה שלנו. פחות ופחות רציתי מלים, אלא שמיכל בעבעה בהתרגשות, כאילו בשביל שנינו. "אין לך מושג מה היא עברה, גבי," היא אמרה לי. "תאר לעצמך שבמשך כמעט שנה הוא היה הכוח היחיד שלה, המשען היחיד, הוא צץ לה פתאום, מהמקום הכי לא צפוי שאפשר, מנהל בית הספר של הבת הקטנה הבעייתית שלה, ונחת ישר לתוך הלבד של אישה-עם-שלושה-ילדים-שבעלה-נטש. הוא סידר לה מחדש את הפינות הקטנות של הכוח-רצון שהתמסמס לה, ומצא בשבילה את החשק לחיות שנעלם, וגם היא עשתה בשבילו אותו הדבר. כי הוא הלך לאיבוד, גבי, במדבר הדיכאון של אימאשלך." אני זוכר בוודאות את העייפות שלי באותו לילה. היא הייתה מהסוג הכואב של סוף יום סיוטי, יום של שעות ארוכות בהמתנה ליד המיטה שלו לקול צפצופי המוניטורים שמחוברים אליו, עם עוד ביקור ועוד חתימה של רופא חשוב על הגיליון שלו, עם עוד קפה ששרף לי את הלשון בקפיטריה של המחלקה, ועם עוד הבלחות שנעשו לי צפופות מאוד, של רגעים נקיים של רצון, ושל צורך, שהכול ייגמר כבר. הייתי מרוט ועצבני, ושיחקתי עם השלט של הטלוויזיה. "שום דבר בחיים הוא לא שחור-לבן," אמרתי למיכל. "לכי תדעי ממה התחיל הדיכאון של אימאשלי, וכמה אחריות הייתה לו על המצב שלה." מיכל לקחה ממני את השלט והפעילה את הטלוויזיה. נשענתי לאחור, בוהה בערוצים שרצו מול העיניים, תערובת צחוק קומדיה אמריקאית, מכשיר כושר עם מנוע אלטרנטיבי, הקרחת המחויטת של Dr. Phil, אסי דיין בתפקיד פסיכולוגי מתוסבך ומהדורת חדשות מסכמת. ותוך כדי הקשבתי לה פורשת את מה שהיה שם, את כל-כל-כל מה שהיה שם. "הסוד האחרון נשאר אצל איבון. היא חסכה אותו ממנו. כי התנאים שאימשלך הציבה לא התאימו לה... היא לא הכריחה אותו לעזוב את איבון, ידעת את זה? היא לא דרשה ממנו להיפרד ממנה. אבל היא כן הסכימה לסלוח לו בתנאי שמאותו רגע הוא יספר לה הכול, בלי לדלג או לצנזר אף פרט. ומהר מאוד איבון הבינה שצפוף לה מדי בתוך עסקת החבילה הזאת, ושהוא, בעצם, אבוד לה לגמרי. כי מאותו היום כל מלה, או שאלה או מחשבה שחלפה ביניהם התגלגלה להיות גם רכוש משותף של ההורים שלך, והיא הרגישה טוב-טוב מה זה להיות נבגדת מבפנים. אבל מה שהוא לא ידע מעולם, גבי, זה שחודש אחרי שהוא הפקיד את הסיפור שלהם אצל אימאשלך, איבון גילתה שהיא בהיריון." "מה?" התפרצתי פתאום לתוך הצהרה של תזונאית בריטית על הקשר בין תוספי טעם מלאכותיים להיפראקטיביות. "מה את אומרת לי?" "לא יצא מזה שום דבר, גבי. תירגע. היא ידעה מהרגע הראשון שזה לא יהיה היריון טוב. אל תשכח שהיא הייתה די מבוגרת כבר, ובכלל מי חשב שהיא עוד יכולה להיכנס להיריון. מההתחלה היא הרגישה לא טוב, היה לה ברור שזה לא יחזיק מעמד. אבל היא לא יכלה לספר לו. כי הבועה הזאת שבה רק הוא והיא מתקיימים כבר לא הייתה יותר. עכשיו היו רשויות... והיא לא רצתה את אימאשלך, שתתפרץ לה לתוך ההיריון הזה, שהיה הדבר האחרון שנשאר לה ממנו. אז היה קמה וחתכה, וניתקה לגמרי. בלי להסביר יותר מדי דברים, ובלי להישאר לשמוע געגועים או הבטחות. היא לקחה את עצמה ויצאה. ולקחה אתה את מעט השבועות של ההיריון ההוא, עם הדימומים והבחילות והסחרחורות, וישבה בבית עם טלפון מנותק, וחיכתה. עד שהכול נגמר ומצבור התאים שהתביית ועשה לה מהפכים בתוך הבטן נמס ונפלט, והכול עבר."
בזמן האחרון קורה לי, שוב, כמו שקרה כשהייתי קטן, שאני מתעורר באמצע הלילה ולא יודע איך נרדמים מחדש. בחושך של המיטה שלנו דברים נראים לפעמים גדולים פי כמה ממה שהם במציאות. אני שוכב על הגב ומחכה. איבון לא סיפרה לאבא על ההיריון ההוא, כך היא אמרה למיכל. כששאלתי אותה למה, מיכל אמרה בפשטות: "למה לעשות לו רע עכשיו, למה סתם לצברח אותו?" אני מסתכל אל תוך החושך ולפעמים נדמה לי שכל העניין כולו מסתכם בזווית אחת של חלון, ובקול הנשימות השקטות של מיכלי לידי, ואני לא יודע להחליט אם הן מרגיעות אותי או הופכות לי את השכל. בפעם האחרונה שזה קרה לא נשארתי במיטה. קמתי והבאתי מהסלון את הג'יראפה שכרמל פיסלה, בתוך צלוחית מלאה אפר, והבערתי מקלון קטורת מהחבילה נשארה עוד מבית החולים, ברווח שבין הקרניים הקטנות שלה. מיכל המהמה משהו מתוך שינה והתהפכה כמה פעמים, אבל העשן לא העיר אותה. לי הריח דווקא עזר להירדם.
© כל הזכויות שמורות
פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1166884 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1177648 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1188420 פרק 4: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1198870 פרק 5: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1209657 פרק 6: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1219980 פרק 7: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1231026 |
תגובות (49)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הסיפור הסתיים ונשארה לך ביד האהבה, על כל סבלותיה ומאידך יופיה. שתי נשים שאהבו בכל מאודן, הקריבו קורבן
העזו לבקש לעצמן את האהבה למרות מגבלותיה, העזו לאהוב אותו, אולי יותר מאשר את עצמן.
בדיוק אני חוקרת את הסטואצציה הזו מתי מתרחשת ההתמסרות הזו העיוורת. מורכב.
עדית, באמת תודה על סדרות מופלאות, בשבילי לבוא לבלוג שלך זה קודם כל להרגיש אבל בלי לוותר על עוררות המחשבה.
וישבה בבית עם טלפון מנותק, וחיכתה. עד שהכול נגמר ומצבור התאים שהתביית ועשה לה מהפכים בתוך הבטן נמס ונפלט, והכול עבר."
איזו אישה חזקה שהצליחה להוציא החוצה את מה שמכרסם בבטן
נפלאות דרכי הקפה- תגובה ראשונה נעלמה
ובכן
עדית, נפלא.
סיפור מהחיים ללא מקביליות וללא מעגלים.
אני דווקא חשבתי שגבי ודפנה... את יודעת.
בסיפור הזה דווקא בלטה בעיני אחוות הנשים
התיקשורת המילולית, התקשורת האינטואיטיבית,
בהכללה
האשה פותרת קשיים בכח הדיבור וזורמת הלאה
הגבר פותר קשיים בשתיקה ונתקע.
(יצא יותר טוב בתגובה הראשונה שאבדה).
אז לסיום הסידרה הרי מתנה (תמונה)
וגם גדר שבנתה מיריה מאבנים שמעלה המחרשה
וכנראה גם מכמה אבנים מתמונת הרקע שלך...
עדית מתוקתי
דחיתי עד עכשיו את קריאת הסיפור האחרון שלך ולא ידעתי למה........
ועכשיו אחרי שקראתי אני בוכה
ושוב לא יודעת למה......
נקלעתי לכאן " במקרה" ונשבתי בקסם של הסיפור. כתוב כל כך טוב,שובה לב ומציף.
תודה + בקשת חברות.
הנאה צרופה, במנות מדודות, שצרכתי לאט ושאפתי והסנפתי לתוכי,
תודה, יש לך רגישות נדירה בכתיבה.
"החגים עושים לאיבון משהו בבטן" -פרק עשירי
משהו מכרסם לאמא בבטן -פרק ראשון.
תראי דיתי, איך סגרת את הקצוות המעגליים האלה. הכל מתערבל בבטן. הסרטן שמצא לו מקום נפלא להתפשט
וסער בבטן של כולם. כאב הלב של האם הנבגדת הלך לבטן, הגעגוע של האב שביקש תמיכה אוהבת, מצא לו מיסתור בבטן. שתי משפחות שחוט של אהבה מחבר ביניהן בתו דקיק ושקוף, תו שאינו יכול להכיל את הפגיעה. איבון לא רוצה להיות מוכלת ועוזבת את האהבה ואת הארץ. כמה שרחוק יותר מהאהבה, ככה רחוק יותר מהלב.
בחשבון הנפש האבא לפני ערש דווימרגיש שהוא לא יכול לחיות עם ההחמצה זה לא פשוט, שלושים שנה, הגעגוע ממגנט אותו אל זיכרון חי של אהבה גדולה שכבתה בשל אילוצי הזמן והמקום.
כרמל מפסלת בסטודיו של דפנה, לגבי פתאום יש נגיעה למשפחה אחרת. זה לא פשוט להכיל את הידיעה שאביו אהב שתי נשים בו זמנית. ההחמצה שלו היא בקשת הסליחה מאיבון. המשפחה האחרת שחיה בצללים,תופסת עכשיו מקום מרכזי כשהאבא מייחל ומצפה לאהובת חייו. החמלה והסליחה באו ממקום של בגידה. האם סלחה, האבא לא סלח לעצמו. בין הסליחה, לבין המחילה נולדה ההשלמה, אותה בחרה איבון. משולש רומנטי לא פשוט בין שתי נשים על לבו של גבר. אהבתי את הכתיבה, נוגעת רק בקצת, זמני לא עמי, אך רציתי שתדעי שאת כותבת נהדר, כתיבה לעומק הנוגעת בעולמה של הדמות, בחיבוטי נפשה,בהרהוריה, בפעולותיה, במרקם היחסים השביר, האמין, הנאמן, הבוטח בעצמה ובסביבתה. תודה לך, היתה לי הנאה גדולה לקרוא ולהנות מכתיבה משובחת.
את 9 ו-10 קראתי ברצף. ועכשיו אני יושבת מול המסך, בוהה בו,
לא נפרדת עדיין מהסיפור, מהפרק הזה, מהקולות, מהמראות ומהריחות. זהו סוף שהוא גם התחלה.
ואישה אחת - את - אמנית נפלאה, שיוצרת במילים פיסות חיים נושמות ומרתקות.
מחבקת אותך מאוד,
ומודה שוב ושוב על מתנת-הכתיבה שלך, שנוגעת בי ברבדים רבים ועמוקים.
ילדתי היפה,
עשית לי טיפול באהבה. הלכתי איתך עד לסטודיו בצור הדסה, אפילו שאכלת לי ת'לב, כי תמיד יש איזשהו כאב שצורב, ומתעקש להתעכב , מסתובב, אפילו שמבקשים יפה, ואומרים לו : בבקשה, שב.
עשית לי טיפול באהבה, כי למרות שהסיפור כמעט שלא קרה בו כלום, אבל הגיע עד חדריו של הלב,
ולמרות שלא הייתה דרמה של סרט תורכי, היתה בו הדרמה האמיתית, זאת של החיים. זאת שיש כמעט לכולם, לפחות משהו דומה,
אבל מי שם לב, ומי רואה.
והסיפור גם קשה כי יש בו הבאסה הדביקה של החיים, שאי אפשר כנראה בלעדיה,כי כנראה שצריך אותה כדי להבין את הטוב והיפה ...
אבל לכל אלה
צריך אחת כמוך
עם עין , נשמה, לב,
שתשב
ותספר לנו מה קורה , מה יש , ומה יכול לקרות בחיים שלנו.
העדינות שלך , הרגש והדריכה החרישית על קליפות הביצים
יש בה יותר זעקה ויותר אקשן מתפרע מכל דרמה בעולם.
אני מעריצה את היכולת שלך לספר סיפור שזורק אותי לחיי שלי,
לסטודיו (עכשיו סוף סוף נשמעים שם קולות הניסור והשיפוץ, ומי יודע למה, ובשביל מה, וזו כנראה עוד אחת מהדרמות החרישיות האלה של חיי) לגינה של הבית,
ולאיכות החיים, שכרגע תופסת משמעות הרבה יותר עמוקה משהיתה לה אי פעם.
ֿ
מתה עליך ועל הסיפורים שלך.
אז זהו, שגם לי לא הייתה פשוטה הדרך בא החזירה האם של גבי את בעלה הביתה, למרות שמי אני שאשפוט אישה במצבה, ובכל זאת. משהו בי התקומם. מאוד.
ואת דיתי,עם המילים הללו שלך, שכבר הזכירה שירה והזכירו אחרים, המילים המדודות בחדר החושך לפני שהתמונה מתבהרת ומצטללת,והפרוצדורות, והריח, כמה קטורת צריך כדי להפיג ריח של בית חולים ומוות...
ושמחה שאיבון באה ונתנה מתת אחרון לה ולאבא, חסד אחרון.
ותודה לך, שהפחת בהם ובי חיים,ותמיד משוך חוט של חסד בסופים שלך, כזה שמרפא. חיבוק אחד גדול ממני, לא אחרון בהחלט
אני מבטיחה, מיכל, כשיהיה ספר - את מקבלת את העותק הראשון!
את יודעת,
חוץ מההנאה שלי בקריאה, אני נהנית לא פחות לקרוא את התגובות ואת הסקירות. להתעכב על כמה פרטים. אולי בעצם קריאה של כל פרק לחוד והתגובות אליו הן משהו שכדאי להתרגל אליו ולקבל ממנה (למרות שאני עדיין מחכה לספר שאוכל לקחת לפני השינה )
שלך
מיכל
הצבי על הרי האורן,
אשר אין שם שלכת
יודע כי בא הסתו
רק מצליל קולו שלו.
וגם יואב
כשרציתי לענות בבוקר והלך לי החיבור לאינטרנט-ומה שרציתי לכתוב ואני עדיין רוצה הוא לדעת מה הוא הרגיש ולהגיד שהדמות של איבון מרגשת. מקווה שאם הסיפור הזה נגמר יש כבר אחד אחד מתבשל כי איך נחיה אנחנו בלי חכיון מפרק לפרק?
וואוו עדית..תסריט לסרט מעולה...
ואני אומרת לך שהמציאות עולה על כל דמיון...כי הסיפורים האלה לקוחים מהחיים..
סגירת מעגלים של שנים רבות , האפשרות לגשר על תהומות של הזמן...
מרגש ..כתוב נפלא !
תודה לך , ומחכה כבר לחדש:)
כתוב יפה כרגיל. אני צריך לקרוא שוב.
לא יודעת אולי בגלל שידעתי שזה הסוף
דחיתי את התגובה לסיפורך,
אבל זהו , תם ונשלם.
נהניתי לקרוא ולהכיר לאט לאט כל דמות
ובמיוחד אותך מאחוריהן.
מחכה לבאות*.
יפה מאוד לסיים את הכול בקטורת הריחנית!
איזה עוצמות יש באיבון שלא סיפרה
באמא שהסכימה עם הכל ובלבש שיספרו לה
קטע הפגישה בבית החולים
תודה אפרת *
כוכב ענק
ועכשיו מתי הספר יוצא?
בסוף הכל מתחבר.
ואני ממתינה כבר לספר הבא.
(לא טעות, ספר).
עדית יקירתי,המשכת לטוות את המארג היפיפה של סיפורך
והדמויות מטלטלות בתוך אירועי חיים שהם יצרו,
של אהבה,בגידה דכאון ומחלה
וזורמות עם גורלן.
לבד מאיבון
ששפיותה או נטילת גורלה בידיה שוברות את מעגל
הקסמים, בהליכתה ממנו ,אך היא גם שבה לסגור אותו.
גבי מתבונן מהצד ומספר כמו מנסה
לשמור על איזון קדוש.
סיפור מכרסם בעיקר בלב.
השאיר בי כרגיל ,לגבי כתיבתך טעם עז של עוד.
כמה יפה נסגרו כל הפרטים...
עכשיו אני מבין את הכירסום בבטן מעבר לכירסום הרגיל.
חבל שנגמר...
דווקא הנשים הלכאורה חכמות/מסדרות/מנהלות
את גבי ואת אבאשלו ואת תובנותיהם/מעשיהם/זכרונותיהם
קדימה ולאחור, בעבר ובהווה
נראו לי בסוף הזה קצת ברורות מדי, חד-שמשעיות
וגבי, שלאורך הדרך נראה נשי ומנותב, עם המכרסם שלו
הוא שיצא אמין - מתלבט, שואל, תמהה,
ופתאום התאהבתי במכרסמצ'יק שכמו נעלם בפרק הסיום
יותר מכל הדמויות האחרות, אפילו אם הוא פיקטיבי...
ואת - כותבת פיקטיבי וריאלי וריגשי ומרגש. והכל בחסד רב
ממש כמו שאת. כמו שאני אוהבת. אותך. מאד. מאד.
אוהבת את צליל הסיום הזה מאד
*שלך שרי
לא מוצא דרך לסכם את ההתרשמות. מי כאן הגבר ומי האישה?, מי החלש ומי התומך?, מהו וויתור ומהי נדיבות?, האם הדרך בה החזירה אמו של גבי את אביו הביתה היא באמת יפה והגונה? האם למיכל יש זכות להתערבות בתהליכים שעובר גבי עם אביו?האם אמירת אמת ושיתוף היא באמת חזות הכל? כל מיני שאלות מטרידות.
מאוד אהבתי לקרא את ה"מכרסם" הזה ולא נראה לי שעם התבהרות התמונה הוא יפסיק לכרסם. ה"מכרסם" הוא חלק מהאישיות של גבי והוא אולי קיבל מכה קטנה מחשיפת האמת אבל לא מכרסם מיומן שכמוהו יוותר על המחילה הנוחה שלו בבטן.
גבי ילמד לחיות עם המכרסם שלו ואולי אף להשתמש בו לצרכיו אבל תמיד יצטרך להתמודד איתו.
ואצל רובנו גר איזה מכרסמצ'יק.
דיתי יקרה,
תודה על פיסות החיים שיצרת בסיפור כה מרתק .
אהבתי את סיומו כאילו כל הדברים נכנסים למשבצת המתאימה להם
וזוית אחת של חלון משאירה את הדמיונות והמאוויים שקרו או לאו להיכנס.
תודה יקירה. ליאורה
תמונות תמונות,
כמו להסתובב בארכיון של קונוע בנית פה סיפור כל כך מקי
כל דמות כל כך עמוקה ומציאותית,
כשיהיה לי זמן, אחזור לקרוא מההחלה,
המון תודה חברה יקרה על השיתוף.
מעומק הלב.
חייבת לקרוא הכל מהתחלה...
שבוע טוב יקרה.
סוף רגוע ושלם לפרשיה סבוכה.
אוהבת את הסיפור הזה,
את הדמויות שמובאות על ידך,
בצורה כה מפורטת וחדה.
חשתי והערכתי את אצילות הנפש שלהן,
של צורת התנהגותן.
תודה! יעל
את לא כותבת סיפור, את פשוט מביאה את החיים והקורא בפנים.
מדהים.
לא קראתי מהתחלה
מקוה לקרוא לאט לאט
ושיהיה שבוע טוב .
וריח קטורת מנקה את
האויר ומפנה
דרך
לסיפור חדש
תודה דניאלה
נ.ב.
לא סגורה כמה ספורים
אחרים
מסתתרים מאחורי
עשן הקטורת ...
כשנזכרתי בימים האלה אחר כך חשבתי שבעצם זה היה לא יותר מאשר סרט נע של תמונות-תמונות, ופרוצדורות שגורות עוברות ביניהן, ובאמצע, בין התרחשות אחת לאחרת היו כתמים של שיחות ודיבורים, חלקן שיחות ערב ארוכות בגינה בצור-הדסה, חלקן לחישות מסדרון-בית-חולים בהפוגות השינה הקצרות שלו, ופה ושם היו מלים מדודות ומרוכזות בחושך של חדר השינה שלנו.
מה שנכון, המשפטים הארוכים שלא נותנים לנו לנשום בין האירועים המתוארים בהם שלא נדבר על העומס החוויתי שמגביר את המתח בקריאת הטקסט.
איזו כתיבה עשירה יש לך...."כתמים של שיחות ודיבורים" איזה משפט יפה...להתענג עליך, פשוט להתענג!
שירה.
תאר לעצמך שבמשך כמעט שנה הוא היה הכוח היחיד שלה, המשען היחיד, הוא צץ לה פתאום, מהמקום הכי לא צפוי שאפשר, מנהל בית הספר של הבת הקטנה הבעייתית שלה, ונחת ישר לתוך הלבד של אישה-עם-שלושה-ילדים-שבעלה-נטש. הוא סידר לה מחדש את הפינות הקטנות של הכוח-רצון שהתמסמס לה, ומצא בשבילה את החשק לחיות שנעלם, וגם היא עשתה בשבילו אותו הדבר. כי הוא הלך לאיבוד, גבי, במדבר הדיכאון של אימאשלך.
זה כול כך נכון
דברים קורים מהמקום הכי לא צפוי
כלשני הצדדים יש צורך.
ובסיפור שלך עדית זה ממש קרה.
הם מצאו אחד את השני בדיוק כשהיו צריכים.
והכתיבה שלך היפנטה אותי מהרגע הראשון.
תודה.
עדית יקרה!
עוד פרק נפלא טווית לנו,
במארג היפיפה שלך.
אבל-הוא פרק סיום!
וקשה לי עם "סופים",
הם תמיד קשים לי.
אז יקירה, בבקשה,
אל תשאירי אותנו הרבה
זמן בצפייה!!
מתחברת להערה בדבר הגיבורים.
אבל נדמה לי שיש הבדל בסיפור שבו מספר זכר על אבא שלו לעומת מספרת.
לא חושבת שדווקא בגלל הצרך במרחק, אלא זה חלק בלתי נפרד מהספור עצמו.
עדית,
נהניתי מהסיום, כמו מכל הספור.
*
נעמה
סיפור נהדר. אחד החלומות שלי הוא לעבוד עם קרמיקה. עוד יוגשם.
תודה*
ביכלל אני חושב, ביכלל,
שבכל שלושת האפוסים אותם קראתי אצלך,
הגיבורים הם ביכלל דמויות המשנה הלא אנושיות,
הבובות של הזקנה, החתול, והג'יראפות,
ובני האדם - רק באים לתת להם מסגרת להתקיים
ומשמשים להם רקע וסביבה הולמים.
ועכשיו, בסופו של הסיפור הזה,
עדיין איני מבין מדוע סופר הוא מנקודת ראות של גבר,
דבר שלדידי - יש לו חשיבות.
אולי היית צריכה לתפוס מרחק רגשי מהגיבור(ה),
וזו הדרך בה בחרת לך, ואולי....
לא יודע.
וזה שאני מאוהב בכתיבה שלך.....
דיתי יקירתי
תודה תודה על פיסות החיים שציירת לי.
שוקי
לי זה תפס בבטן.
" כשנזכרתי בימים האלה אחר כך חשבתי שבעצם זה היה לא יותר מאשר סרט נע של תמונות-תמונות, ופרוצדורות שגורות עוברות ביניהן, ובאמצע..."
כאילו ... זה החיים.... לא ?....
וכל מה שבאמצע.
נהניתי מאד מהסיפור הזה , סיפור יפהפה כמו סרוג במסרגה של כיפות כזו קטנה קטנטנה.
רונית
אישה חכמה היתה אמא של גבי, חכמת ההישרדות אפשר לכנות את זה? ידעה יפה ובשקט לסתום את הפירצה שנפערה בחייה, בטיח חובת הדיווח שהטילה על אבא שלו. מאוד אופייני לנשים, אגב, לעשות את העבודה הכי נכונה ובשקט. גם איבון ידעה, בזמנו, לקחת את מה שהכי הזדקקה לו ופעלה מאיזה מאחז הישרדותי. כל הנשים שבסיפור קיבלו פה עכשיו עוד פוש, נפח, של עומק, מורכבות ובשלות כמו שיש אצל נשים. שאפו גדול גיט - גם בגלל ששוב, בזכותך, למדתי עוד קצת מה אומר המשפט האלמותי - לעולם אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו. נהדרת את
אסור לשפוט אדם שמחפש את האושר שאבד לו, למרות שלעתים זה מוביל לסיטואציות כאלה, שאין להן פתרון חלק.
טוב שהמעגל נסגר.
וכמובן תודה גדולה על סיפור נפלא.
אז היה קמה וחתכה, וניתקה לגמרי. בלי להסביר יותר מדי דברים,
ובלי להישאר לשמוע געגועים או הבטחות. היא לקחה את עצמה ויצאה.
נתפשתי לקטע הזה משום מה
עצוב לחשוב היכן ובשל מה ניגמרים חיים שהיה להם סיכוי באיזו דרך להתקיים
מדוע היצורים הזעירים הללו צריכים לשלם על
1. אי נוחות
2. שמירת יחסים
3. פוליטיקה בין-אישית
כמו שאומרים - נגדעים באיבם
מזכיר לי מאוד סידרת טלויזיה מן היחידות בה אני צופה - "אחים ואחיות"
שבת יפה
וברכות על הסיום המעניין
לאה
מה שמיוחד כל כך בסיפור הזה הוא שהכל מסופר באופן עקיף כפול: איבון מספרת למיכל שמספרת לגבי שמספר לנו. בדרך אנחנו זוכים לקבל גם את התגובות של גבי למיכל ולאיבון וגם את התגובות של מיכל. הכל מבעד לכמה מסכי קטורת עשנים.
טוב שבסופו של דבר רק כרמל הלכה לסטודיו של דפנה. ברגעים מסויימים חששתי שיהיה פה "גילוי עריות" יותר פסיכי.
כאילו כל הסיפור הוא שילוב של הילוך איטי והקרנת שקופיות (מצגת, אם להיות פחות נוסטלגיים),
ופרק הזמן של ההריון-הפלה, דחוס-מואץ - חד וכואב כל כך.
*
תודה על שחלקת את כל הפרקים של הסיפור המרתק שכתבת!
מועדים לשמחה ושבת שלום
הרגשתי אותך, נכנסתי לבדוק עוד לפני ההודעה על הפוסט.
מין סיום הולם, אהבתי איך קצוות מתחברים, כרמל לומדת אצל דפנה, מיכל מתקשרת עם איבון, כולם יצאו קצת יותר מהסיפור הזה, קצת יותר מודעים, מחוברים, נוגעים, נוכחים אפילו גבי שלו הכל היה קשה