אחרי שהכול נגמר כרמל התחילה ללכת לשיעורי קרמיקה בסטודיו של דפנה בצור-הדסה. בהתחלה זה היה רק כדי להסתכל איך דפנה עובדת, אבל אחרי פעם או פעמיים היא התחילה לעבוד בחומר בעצמה. ובחורף הבית התמלא דמויות קטנות מצוירות, וכלים מצחיקים שהיא המציאה, כמו ג'יראפה מנוקדת שבין הקרניים הקטנות שלה היה מקום להבעיר מקל קטורת, או כלי מיוחד לאסוף שאריות חידודי-עיפרון. ומאז מבעירים אצלנו קטורת בבית, כזאת שדפנה מביאה מדי פעם, ואני חושב שאולי הריח הזה הוא כל מה שנשאר לי מהחודש האחרון של אבא. ואולי זה לא כל כך גרוע, בתור זיכרון.

לא זכרתי את איבון, אולי בכלל לא ראיתי אותה כשהייתי קטן. רק כשדפנה התחילה לנופף בשתי הידיים ולקרוא לה הבנתי שהאישה הכהה הגדולה הזאת שצועדת מאחורי העגלה עם המזוודות בשדה התעופה היא איבון. אימא של דפנה. זאת שהיה לה סיפור עם אבאשלי כשהייתי בן עשר. זאת שבאה עכשיו להיפרד ממנו, אחרי כמעט שלושים שנה.

בדרך משדה התעופה היא הספיקה לספר לי שככה תכננה ממילא, לבוא לחודש ימים בדיוק אחרי החגים. היא נורא מתגעגעת לישראל, נורא, אבל החגים עושים לה בלגן בבטן. מראש תכננה לבוא רק אחרי שכל הילולות החגים נגמרות. ירושלים גם ככה קשה לה, היא אמרה, ובמיוחד בחגים. זאת עיר מטורפת, מלאה משוגעים, משהו בעיר הזאת עושה אותה כזאת. היא הסתכלה עלי ממרחק בטוח ואמרה שמאז ומתמיד חשבה שצריך לעזוב את ירושלים לטובת כל הפסיכים שלה, להשאיר אותם לבד, שירוצו כל היום וכל הלילה על הגבעות ויריבו איזה אלוהים יותר שווה.

אבל כשהצעתי לה לקחת אותה לראות אותו מיד, היא השתתקה. ואחר כך הסבירה שהיא הרוסה מהטיסה הארוכה. לא, היא לא רוצה שניסע לשם מיד, היא לא רוצה לראות אותו לפני שתספיק לישון כמה שעות טובות במיטה נורמאלית. עד אותו ערב לא רציתי לחשוב בכלל על האישה הזאת, ולתהות איזה מין טיפוס היא. אבל כשהיא ישבה מולי בגינה ההפוכה-עדיין של דפנה בצור-הדסה, עם כוסית יין אדום שדפנה מזגה לה, ודיברה, ודיברה-עוד, חשבתי שזה לא מסתדר לי, שהאישה הזאת כל כך שונה מכל דבר שאני מכיר, ושבחיים לא הייתי מדמיין את אבא עם טיפוס כזה דווקא.

למחרת בצהריים לקחתי אותה לראות אותו. מיכל רצתה שאתאר לה את רגע המפגש בפרוטרוט, אבל אני לא הייתי שם בכלל. פתחתי עבורה את דלת המעלית, פתחתי במפתח שלי את דלת הבית, קראתי לאבא מהכניסה, ועזבתי. לא תכננתי ככה, זה פשוט קרה. לא רציתי להיות שם. ומאותו הרגע איבון הייתה אתו כמעט כל הזמן. ביומיים הראשונים הוא עוד היה בבית, אבל אחר כך חזרו הכאבים, ובבית-החולים אמרו שזה אותו הדימום, שצריך לחכות, אולי זה ייפסק לבד, ואולי לא. ואיבון כבר לא זזה משם. בימים האחרונים בבית החולים כל החוקים התמסמסו, ואיבון הרשתה לעצמה להבעיר אפילו שם, על אדן החלון ליד המיטה שלו, מקל קטורת דקיק, כי אבא אהב את הריח.

כל החודש ההזוי הזה הייתי ולא הייתי. כשנזכרתי בימים האלה אחר כך חשבתי שבעצם זה היה לא יותר מאשר סרט נע של תמונות-תמונות, ופרוצדורות שגורות עוברות ביניהן, ובאמצע, בין התרחשות אחת לאחרת היו כתמים של שיחות ודיבורים, חלקן שיחות ערב ארוכות בגינה בצור-הדסה, חלקן לחישות מסדרון-בית-חולים בהפוגות השינה הקצרות שלו, ופה ושם היו מלים מדודות ומרוכזות בחושך של חדר השינה שלנו.

פחות ופחות רציתי מלים, אלא שמיכל בעבעה בהתרגשות, כאילו בשביל שנינו. "אין לך מושג מה היא עברה, גבי," היא אמרה לי. "תאר לעצמך שבמשך כמעט שנה הוא היה הכוח היחיד שלה, המשען היחיד, הוא צץ לה פתאום, מהמקום הכי לא צפוי שאפשר, מנהל בית הספר של הבת הקטנה הבעייתית שלה, ונחת ישר לתוך הלבד של אישה-עם-שלושה-ילדים-שבעלה-נטש. הוא סידר לה מחדש את הפינות הקטנות של הכוח-רצון שהתמסמס לה, ומצא בשבילה את החשק לחיות שנעלם, וגם היא עשתה בשבילו אותו הדבר. כי הוא הלך לאיבוד, גבי, במדבר הדיכאון של אימאשלך."

אני זוכר בוודאות את העייפות שלי באותו לילה. היא הייתה מהסוג הכואב של סוף יום סיוטי, יום של שעות ארוכות בהמתנה ליד המיטה שלו לקול צפצופי המוניטורים שמחוברים אליו, עם עוד ביקור ועוד חתימה של רופא חשוב על הגיליון שלו, עם עוד קפה ששרף לי את הלשון בקפיטריה של המחלקה, ועם עוד הבלחות שנעשו לי צפופות מאוד, של רגעים נקיים של רצון, ושל צורך, שהכול ייגמר כבר. הייתי מרוט ועצבני, ושיחקתי עם השלט של הטלוויזיה. "שום דבר בחיים הוא לא שחור-לבן," אמרתי למיכל. "לכי תדעי ממה התחיל הדיכאון של אימאשלי, וכמה אחריות הייתה לו על המצב שלה." מיכל לקחה ממני את השלט והפעילה את הטלוויזיה. נשענתי לאחור, בוהה בערוצים שרצו מול העיניים, תערובת צחוק קומדיה אמריקאית, מכשיר כושר עם מנוע אלטרנטיבי, הקרחת המחויטת של Dr. Phil, אסי דיין בתפקיד פסיכולוגי מתוסבך ומהדורת חדשות מסכמת. ותוך כדי הקשבתי לה פורשת את מה שהיה שם, את כל-כל-כל מה שהיה שם.

"הסוד האחרון נשאר אצל איבון. היא חסכה אותו ממנו. כי התנאים שאימשלך הציבה לא התאימו לה... היא לא הכריחה אותו לעזוב את איבון, ידעת את זה? היא לא דרשה ממנו להיפרד ממנה. אבל היא כן הסכימה לסלוח לו בתנאי שמאותו רגע הוא יספר לה הכול, בלי לדלג או לצנזר אף פרט. ומהר מאוד איבון הבינה שצפוף לה מדי בתוך עסקת החבילה הזאת, ושהוא, בעצם, אבוד לה לגמרי. כי מאותו היום כל מלה, או שאלה או מחשבה שחלפה ביניהם התגלגלה להיות גם רכוש משותף של ההורים שלך, והיא הרגישה טוב-טוב מה זה להיות נבגדת מבפנים. אבל מה שהוא לא ידע מעולם, גבי, זה שחודש אחרי שהוא הפקיד את הסיפור שלהם אצל אימאשלך, איבון גילתה שהיא בהיריון."

"מה?" התפרצתי פתאום לתוך הצהרה של תזונאית בריטית על הקשר בין תוספי טעם מלאכותיים להיפראקטיביות. "מה את אומרת לי?"

"לא יצא מזה שום דבר, גבי. תירגע. היא ידעה מהרגע הראשון שזה לא יהיה היריון טוב. אל תשכח שהיא הייתה די מבוגרת כבר, ובכלל מי חשב שהיא עוד יכולה להיכנס להיריון. מההתחלה היא הרגישה לא טוב, היה לה ברור שזה לא יחזיק מעמד. אבל היא לא יכלה לספר לו. כי הבועה הזאת שבה רק הוא והיא מתקיימים כבר לא הייתה יותר. עכשיו היו רשויות... והיא לא רצתה את אימאשלך, שתתפרץ לה לתוך ההיריון הזה, שהיה הדבר האחרון שנשאר לה ממנו. אז היה קמה וחתכה, וניתקה לגמרי. בלי להסביר יותר מדי דברים, ובלי להישאר לשמוע געגועים או הבטחות. היא לקחה את עצמה ויצאה. ולקחה אתה את מעט השבועות של ההיריון ההוא, עם הדימומים והבחילות והסחרחורות, וישבה בבית עם טלפון מנותק, וחיכתה. עד שהכול נגמר ומצבור התאים שהתביית ועשה לה מהפכים בתוך הבטן נמס ונפלט, והכול עבר."

בזמן האחרון קורה לי, שוב, כמו שקרה כשהייתי קטן, שאני מתעורר באמצע הלילה ולא יודע איך נרדמים מחדש. בחושך של המיטה שלנו דברים נראים לפעמים גדולים פי כמה ממה שהם במציאות. אני שוכב על הגב ומחכה. איבון לא סיפרה לאבא על ההיריון ההוא, כך היא אמרה למיכל. כששאלתי אותה למה, מיכל אמרה בפשטות: "למה לעשות לו רע עכשיו, למה סתם לצברח אותו?" אני מסתכל אל תוך החושך ולפעמים נדמה לי שכל העניין כולו מסתכם בזווית אחת של חלון, ובקול הנשימות השקטות של מיכלי לידי, ואני לא יודע להחליט אם הן מרגיעות אותי או הופכות לי את השכל.

בפעם האחרונה שזה קרה לא נשארתי במיטה. קמתי והבאתי מהסלון את הג'יראפה שכרמל פיסלה, בתוך צלוחית מלאה אפר, והבערתי מקלון קטורת מהחבילה נשארה עוד מבית החולים, ברווח שבין הקרניים הקטנות שלה. מיכל המהמה משהו מתוך שינה והתהפכה כמה פעמים, אבל העשן לא העיר אותה.

לי הריח דווקא עזר להירדם.