"רפי?, לא רפי... שנייה אחת... אני זוכר! דני! כן דני, נכון דני!" הנעתי את ראשי בעצבנות. "לא, לא קוראים לי דני. אתה בטח מתבלבל." הוא נרתע קלות. "אתה עובד עלי, אתה כן דני." חייכתי באילוץ. אולי כך אשכנע אותו שהוא דני. "אני לא דני, אני גבי." נחישותו לא הפתיעה אותי. "נכון, נכון, אתה גבי." טפחתי על כתפו. * "הבלבול הזה נמאס עלי, אני כבר לא יכול יותר!" "יואב, מה אתה כבר לא יכול?" "כבר שעה אני מנסה לזכור איך קראו להוא...להוא, משם...זה שראינו ב..." "מה קורה לך??? למי??? ואיפה ראינו אותו???"השיבה בחוסר סבלנות. "זה שחבש מסכה על הפנים, זה... הרופא... כן, הוא היה רופא." "שהיה במטוס לניו-יורק? בגלל שפעת החזירים?" "כן. כן!... את זוכרת???" אגלי הזיעהשנקוו על מצחי החלו לנטוף. "צחי יענקלביץ' מסוקולוב 49 ברמתיים, שלמד שנתיים לפניך, אבל באיטליה. תתבונן בעצמך, תגיד השתגעת, בסך הכול אתה לא זוכר שם ותראה מה קורה לך?" "שם? שם אחד? שמות! אני לא יכול לזכור שמות. גם פנים. היי, לא, לא השתגעתי. אני חייב לעשות משהו עם הזיכרון הזה של השמות. גם של הפנים!" הקלילות והנונשלנטיות, בהן פלטה את המידע על צחי, לא סתם צחי, אלא צחי יענקלביץ' מרמתיים, עוררו בי את יצר הקנאה. כל מילה שאמרה חדרה לליבי כסכין. דמעות של ייאוש הציפו את עיני. "למה זה מפריע לך?" ליטפה את ידי. "הזיכרון הזה, של השמות וגם של הפנים משטה בי," התבוננתי בה. "את יודעת, כשמישהו לוחץ את ידי, אני שוכח את שמו עוד לפני שסיים להציג את עצמו. האותיות של השם כאילו נתקלות בזכוכית הניצבת בינינו, ניתזות ממנה ונעלמות באי שם." "אבל כולם אומרים שדווקא לך יש זיכרון מצוין. סיימת רפואה בהצטיינות. זה בלתי אפשרי להגיע לרמה גבוהה שכזאת ללא זיכרון טוב, יותר נכון זיכרון מעולה." "נכון, נכון, אני זוכר דברים רבים, בעיקר תהליכים, מהלכים, אבל לא שמות. גם לא פנים, וזה נבצר מבינתי." "אם זה כל כך מפריע לך, ואתה באמת מתוסכל, אז תעשה עם זה משהו. האחריות לכך היא שלך ורק שלך. אני יודעת, שאתה יכול!"
די היה בהזכרת המילים 'תסכול' ו'יכולת' כדי לדרבן אותי לעשות מעשה. קניתי את הספר של ההוא שהולך בראש חוצות ומצהיר שביכולתו ללמד כלאחד, גם אנשים כמוני, לזכור שמות. נרשמתי לקורס של מומחה אחר, שהבטיח, שבתום הקורס,אוכל לא רק לשנן את ספר הטלפונים של ניו-יורק בעל פה, אלא גם להצמיד פרצוף לכל שם. וכמובן שוטטתי כסהרורי באינטרנט במטרה למצוא איזה שהוא טיפ, אחד לפחות, שיוכל לחלץ אותי מהמצוקה אליה אני נקלע, בכל פעם שאני נתקל במישהו שפרצופו נראה מוכר אךשמו פרח מזיכרוני, כמו יונת השלום ממפת המזרח התיכון. "התרכז בפניו של האומר את שמו וחפש משהו שמאפיין אותו, כמו חיוך, צלקת קטנה, שפם או זקן, צבע עיניים ייחודי. הקשב היטב לשםהנאמר. הדבק אותו בדמיונך לפרצופו כאילו השם כתוב לו על המצח," שיננתי בדבקות את ההוראות מהספר שרכשתי . "חזור, תחילה בקול רם, ואחר-כך בלחש על השם שנשמע; חפש בדמיונך מישהו המוכר לך עם שם זהה או דומה, עדיף בן משפחה או חבר קרוב, וצור קשר וירטואלי בין בעל השם החדש לנושא השם הוותיק; רשום את השם באוויר מספר פעמים מייד לאחר שהציגו אותו בפניך." כל אלו היו הטיפים העיקריים אותם למדתי, בדרך לשיפור תהליכי זיכרון השמות העלום. כאשר הייתי בטוח שמרבית הידע התיאורטי בידי, ולאחר שעברתי בהצלחה, מספר מבחנים קלים "על יבש", החלטתי לממש את האמרה המפורסמת "קשה באימונים קל בקרב". * "בוקר טוב עידו" אמרתי לדייל שקיבל אתפני בפתח המטוס בדרך לאילת. זה היה בטרם דלת המטוס ננעלה ונהמת המנוע נשמעה באוויר.שמו של הדייל היה מודפס, באותיות קידוש לבנה, על התג שהוצמד לחזהו. זה שנשא את השם עידו נעץ בי זוג עיניים חומות. הוא העיף לעברי מבט ארוך ואיטי מלמעלה למטה וגם חייך. לתומי חשבתי שאת החיוך הוא שולח למשהו העומד מאחרי. הסתובבתי לאחור. איש לא היה שם. כשעברתי לידו הוא טפח בעדינות מלטפת על כתפי. 'נראה שהוא חושב שהוא מכיר אותי? אולי אנחנו מכירים? לא נראה לי,אם היינו מכירים הייתי זוכר לפחות את הפנים. בטח היום בתום הקורס, אולי הוא היה אומר משהו?'. "תודה עידו" אמרתי לו, דקות אחדות אחר-כך. הוא הגיש לאחרים ולי מים קרים בכוסות פלסטיק שקופות. הייתי גאה בעצמי על יכולתי לזכור שם אחד. החיוך, שנפרש על פני מאוזן לאוזן, סיפר הצלחה. עידו השיב בחיוך כובש והתקדם לשורה הבאה לכוון קדמת המטוס. 'אולי קלט מה ששידרתי?' לא היה איכפת לי שהנוסעת, שישבה לידי, התבוננה בחילופי החיוכים ושינתה תנוחה. כנראה ניסתה להבין את פשר מבט השמחה שנמרח על פני. 'אולי אני מכיר אותה מאיזה שהוא מקום והיא ממתינה שאזהה אותה?' רפרפה מחשבה סתמית בראשי. היא לא דמתה לשום נפש שהכרתי ולפיכך החלטתי להתעלם ממנה. אפילו לא לנסות לפתוח עמה בשיחה. כל כולי התרכז במשימה שהצבתי לעצמי – לזכור שם! 'אני מוכרח להודות לעידו ביציאה מהמטוס' חשבתי. שמחתי, שהינה דווקא כאן, כשני קילומטרים מעל ירושלים, הנס כבר קרה. קיוויתי שהוא יקרה שוב, בעוד שעה קלה כשננחת, על המסלול באילת. אפילו ניסחתי את מכתב התודה שאכתוב לכל מי שסייע לי להתגבר על הבעיה שהטרידה אותי. הרגשתי כמו אותו חולה שהחלים לשמחתו ממחלה כרונית הנחשבת לחשוכת מרפא.
מרגע שעידו התרחק מהשורה, לא הפסקתי לשנן את שמו בליבי.לא שכחתי גם את הטיפ האומר שרצוי, לטובת שיפור הזיכרון, לשרבט את השם באוויר. לשם כך הנעתי את אצבעי מעל ראש המושב שלפני. הנוסעת,שישבה לידי, התבוננה בתנועותיי, שנראו, למתבונן מהצד, הזויות. היא הגיבה במהירות. היא התרחקה ממני ככל שיכלה. גודלו של המושב המצומצם לא אפשר לה הרבה. ואז, כשאמרתי, מספר פעמים בקול רם, את השם 'עידו', היא קמה ועברה למושב פנוי שהיה בירכתי המטוס, אי-שם ליד השירותים. "מה קרה? בסך הכול נזכרתי בבן אחי שקוראים לועידו," אמרתי לה כשהייתי בדרכי לשירותים. "אני מכירה אנשים כמוך, אני אקרא לאיש הביטחון." התבוננה בי במיאוס. "גם לו קוראים עידו?" היתממתי תוך הרמת גבות. "אני אתלונן גם אצל הדיילים..." דלת השירותים הפרידה בינינו. מבטה היה משכנע. כל מה שרציתי היה לזכור את שמו של מישהו, אלמוני, שנשא על פי התג את השם עידו, בתום הטיסה הזו. רציתי לנצח במלחמה נגד הזיכרון שלי. "עקב סערה, הנוסעים מתבקשים לשוב למקומותיהם ולחגור את חגורות הביטחון." נשמע קול הטייס בעת ששטפתי את האסלה. "אפשר לחשוב שיש כאן הרבה נוסעים שמטיילים במעברים הצפופים," אמרתי לה כשיצאתי במהירות מהשירותים, בדרך למושבי. אני לא יודע אם היא השיבה לי אם לאו, מה שאני כן יודע הוא שהסערה, שתפסה אותנו, טלטלה את המטוס בעצמה רבה. חגרתי את עצמי בכוח למושב. אצבעותיי אחזו בידיות הכיסא ולא הרפו ולו לשנייה. ההתעסקות בחיים הסיטה את קו המחשבה שלי מהמאמצים לזכור את שמו של עידו. בדמיוני ראיתי את מהלך הלוויה שלי. לשמחתי, כמו כל סערה, גם זו חלפה ושככה. הטייס,הצליח להנהיג את המטוס בתבונה. לאחר כשעה מההמראה נחתנו בשלום באילת. 'אני מוכרח להודות לו, לעידו, על קור הרוח שהפגין בעת הסערה' חשבתי. המתנתי עד לרדת אחרון הנוסעים מהמטוס. 'איך קוראים לו?" אמרתי בקול רם. התחלתי להזיע. "שיט, איך קוראים לו?" לא היה לי שום מושג איך קוראים לאותו דייל.שמו נמחק כליל מזיכרוני. ראשי רטט במאמץ למצוא את השם. כפות ידי כוסו באגלי זיעה שהחלו לנטוף. 'ישראל' חשבתי, אבל נזכרתי ששם חברת התעופה הוא ישראייר, ולבטח לא קראו לו ישראל. 'אילן, כן אילן' אמרתי ונזכרתי שיש לי בן משפחה רחוק ששמו אילן. זכרתי גם ששם הדייל היה בדיוק כמו שם של מישהו קרוב, אבל לא קרוב מידי. 'לא אילן, זה לא יכול להיות.' חתכתי. 'יוסי... מה פתאום יוסי, מאיפה זה בא לך יוסי,איזה מן שם זה יוסי. זה לא מתאים לדייל כה נחמד ונאה.' התקדמתי לכוון היציאה. כבר כמעט נגעתי בו. לפתע, ללא סיבה נראית לעין, הסתובבתי לאחור, חזרתי למושב בו ישבתי כמחפש משהו. רציתי להרוויח זמן. 'אולי שם, בסביבות המקום בו ישבתי אמצא רמז כל שהוא לשמו', או 'אולי שם אקבל השראה מתאימה?' "הי... יואב ... צריך לנקות את המטוס, אנחנו חוזרים לתל-אביב, רוצה לחזור?" חוסר סבלנותו של הדייל הדהד בחלל. "אני? לחזור? השתגעתי? שנייה אחת אני מחפש משהו." על המבוכה והלחץ שלי נוספה גם התהייה איך הוא יודע את שמי? מוזר. אני לא זוכר שהכרנו באופן רשמי, אולי הוא בדק ברשימת הנוסעים? לא רציתי לפרט שמדובר בחיפוש אחר שם עלום ולא חפץ. "יואב," הוא פנה אלי בנימוס מאופק, "אתה חייב לעזוב, תשאיר את הכתובת שלך במשרד בשדה. אם נמצא את האבדה, נשלח לך." 'הוא לא יודע שאיבדתי את השם שלו.' לחשתי. ניסיתי להרוויח עוד שנייה. הרגשתי כאילו יצאתי ממקלחת רותחת. 'אני מוכרח לדעת מה השם של הבן-זונה הזה'. התקדמתי לעברו. ניסיתי לקרוא את הרשום על התג. התג, היה הפוך. החיוך שכוון לעברי היה מקסים. 'רמז, אני רוצה רמז? הרי כתבתי את שמו באוויר כלכך הרבה פעמים. מה לעזאזל היה השם הזה? כמה שמות ישראליים כבר יש? זה לא ספר הטלפונים של ניו-יורק.' "תודה וסליחה איתי," אמרתי והושטתי את כףידי לעברו. הייתי חייב לומר משהו. "איתי? אני איתי? חבל על הזמן." הידהמושטת נותרה ריקה. החיוך נעלם ופניו זעפו. "אתה לא איתי," ניסיתי את תרגיל השכנוע הישן והכושל. הדייל הפנה אלי את גבו ולי לא נותר אלא לרדת בגרם המדרגות לכיוון מסלול הנחיתה, נבוך ומלא ביקורת עצמית. "האיש הזה הוא קוקו מושלם", פנה לדיילת שעמדה לידו. "לפני שבועיים יצאנו לבליינד דייט, בילינו שעות בפאב ואחר כך בדירה שלי. הוא אפילו אמר שהוא לא ישכח אותי לעולם, והיום הוא לא זוכר אותי ולא את שמי!". שמעתי כשהייתי על גרם מדרגות המטוס והרוח הצפונית החמה הכתה בפני. "אוההוו" הסתובבתי לעברו. "עידו, צהלתי, עידו, זהו נזכרתי! נזכרתי!" "כמה שהנוסעת מאחור צדקה..." פלט, ופנה לדרכו.
|