בשעה זאת בה אני כותב שורות אלו, אני כועס וממורמר זמן רב שלא כתבתי כאן והיום אני מוצא כאן פינה "להתבודד" בה זה הרגע להעלות על הדף הנטען את אשר היותי טעון בו כרימון במילים אנסה לטעון להגנתי את אשר הולם בי וממנו אבקש למלט את נפשי...
היום בעידן הקדמה של תקשורת מתוחכמת ונגישה אנחנו פחות זמינים ויותר מסננים אנו מתחמקים באמצעות השיחה המזוהה אנו עונים, אך לא מקשיבים אנו עסוקים בלתייג על כל צעד ושעל
הפס מתרחב, אך גם הפס שאנו שמים על העולם אנו עמוסים לעייפה באינפורמציה מקימים רשתות וגולשים נתבים אלחוטיים והתקנים סלולאריים ועודנו אטומים ואוזנינו ערלות למסרים...
אני עצוב ולא בכדי מילא אין עזר כנגדי אך גם אין שומע את פעימות לבי את הקצב לא אוכל עוד להחיש בלא תחושה של כאן ועכשיו של יד ביד באש ובמים כתורה המסורה ממורשת אבות "נעשה ונשמע!!!"
תא סלולארי נושם אנוכי כן, בדור שלוש וחצי יוזר (ולא אהיה לוזר) על עוד שרת ציוד אשר לא רואה את קצה הבדידות הכל כה היקפי ולא נוגע אף אם בשמחת תורה עסקינן!
כולם על ההליכון, פילאטיס ועוד השד יודע מה דואגים לפיגורה אל מול המסך הדק והאטום קילו מורידים וקילובייט מוסיפים מרושתים ברשתות חברתיות כדי לתייג ולמיין מי לרשימת החברים ומי לרשימה השחורה...
לא לפרי הזה קיויתי שמח אני שאין נצרך אני עוד לעמוד עם אסימון בתור משתרך שהכל כה זמין וגלוי לא עוד האבות יזמינו קו והבנים יזכו לזה האושר אך תעצרו לרגע קט ותקשיבו! יש אדם, עולם ומלואו, חי ונושם מעבר לאפרכסת לפעמים מספיק פס קטן וצר כדי להכילו פס יוצא ונכנס מן הלב אם רק תפסיקו להתנגד ולהתגונן... |