מילים, הן אמצעי מוגבל, כך טען תא בודד אין ספור פעמים. מילים, אינן מסוגלות לתאר ולו את הרגש הכי פשוט. לך תסביר (מילולית) מה זה כואב, מה זה שמח, מה זה שונא, מה זה אוהב. תא בודד מעולם לא הצליח להסביר עצמו מילולית, זה (ברוב המקרים) נזקף לרעתו. קצת קשה להשתמש במשהו שלא מאמינים בו ? אולי. חוסר רצון ? אולי, אבל לא סביר.

כל כך הרבה מסתמך על אותו אמצעי מוגבל שנקרא "שפה". כל כך הרבה מילים נזרקות לחלל האוויר נופלות על אזנים שרוצות לשמוע אותן. מילים שבמקרה הטוב נאמרות מתוך כוונה פיכחת , ורצון לקיים. במקרה אחר נאמרות מתוך עוורון, מתוך אמונה שניתן יהיה לקיים אותן אבל בלי שום ביסוס במציאות. במקרה הגרוע זו פשוט הולכת שולל (כמו ההבטחות בערב בחירות).

התפתחנו, יצור האדם, למדנו להשתמש במילים ואפילו מעבר לזה, למדנו להשתמש במילים לטובתנו, גם כאשר מאחורי המילים אין ולא כלום. התפתחות ? תא בודד סבור שלא. האם לא היה הרבה יותר פשוט אילו פשוט התכוונו, באמת התכוונו למה שאנחנו אומרים ?

זה זמן רב שתא בודד לא כתב, כל כך הרבה מה לומר ואמצעי כל כך מוגבל. תא בודד לא רוצה לכתוב מסביב, לא רוצה להיות (שוב) בלתי מובן, מפוספס, ארטילאי.

לפעמים, האצבעות מדגדגות, רוצות לכתוב ולשלוח. כל דבר הוא עניין של פרשנות, תא בודד לא רוצה שהדברים יתפרשו לא נכון. העובדה שזה לא "הוגן" גם היא מוטלת בספק, עניין של פרשנות. בחובה של פרשנות זאת, נמצאת העצירות הוורבלית (הגדרה של אשה מיוחדת). שוב המילים קצרות מלהושיע, שוב המילים אינן מסוגלות להסביר, שוב המילים אינן מסוגלות לתאר (אפילו לא קרוב). קילומרטרים ע"ג קילומטרים של הקלדות, מילים, משפטים, רעיונות לא ממומשים שהולכים לאבדון. פרפקציוניזם ? בתחומים מסויימים כן. האם זה המקרה ? תא בודד לא סגור על זה.

תא בודד - סובל מעצירות ורבלית