זה כמו לשאול אדם גוסס מה שלומו במבט שטוח אל הריצפה כל בלטה נהיית מצבה כל תשוקה נהיית זכרון
אחרון
לפני השינה הנצחית מסוק שאיש לא ינחית נוסק מעל לשמש שחורה עשוייה מחרסינה שבירה
לאן? לאן? אין לאיפה ללכת מכאן והזמן שעובר דופק עוד מסמר ודופק עוד מסמר...
זה כמו להשאיר בבטן את התינוק לא לרצות לתת לו לינוק לרצות לתת לו להיות עוד חלום שינצוץ כמו יהלום
מפחם
שיהיה לו שם טוב וגם חם שישחה לו במיי השפיר שלא יהיה לו צל שיסתיר...
לאן? לאן? אין לאיפה ללכת מכאן והזמן שעובר דופק עוד מסמר ודופק עוד מסמר...
(מוקדש באהבה לג.)
*כל הזכויות שמורות לדני גלבוע (שקל תשעים) (c) |