כבר בגבול ידעתי שזו הולכת להיות חופשה מעניינת. אין גבול פשוט וקל למעבר מהגבול בין ישראל לירדן. זה שליד אילת המכונה "מסוף יצחק רבין". הוא תמיד ריק. אין תורים. חולפים בחלקו הישראלי, אל זה הירדני בו מכל פינה נבטים פניו של המלך עבדללה. מחתימים מזדהים ממשיכים ישר אל נהג ירדני שמחכה לנו ומקדם את פנינו. נכנסים למכונית ושועטים אל מועדון הצלילה ובתוך כך חוצים את כל העיר נוסעים מזרחה, ואחר כך דרומה, לכיוון סעודיה.
הכל בזכות טל שמצאה אותי ואני אותה בפרום של קפה דה-מרקר ובזכות מחשבה קטנה שחלפה בי בבוקר אחד של יולי, מין עננת נוצה קטנה של "בא לי לצלול". בלי להתמהמה הקלדתי "צלילה" בגוגל ומיד נפלתי על צלילות בעקבה... אופס, רעיון.

איך העיר הזו השתנתה, אני נפעמת. בפעם האחרונה הייתי בה ב-2001. היא היתה עיר קטנה, עלובה ואפורה, למרות מיקומה המדהים על הים האדום. 28 ק"מ של ים היו פרוסים בשיממון רבתי.
שמונה שנים אחרי, כביש חדש ורחב במרכזו שדרה ארוכה של דקלים מקדם את פנינו, בהמשכו נגלת העיר, רחבה, תוססת, עם בניינים חדשים ויפים, שדרות ירוקות, קניונים, חנויות עמוסות אוכל, בגדים, בשמים במשורה, תבלינים במשקל. דינמיות עטופה בשקט מדברי.
טל ואני מעבירות את הדרכים בדיונים על הכרויות דרך האינטרנט. על התעתוע,  הקלות, ההתאכזבויות. המבטים של עבדללה לוקחים אותנו למקום אחר שאינו נחשד בוירטואליות. חולפים על פני דגל ענק מימדים, הוא דגל המרד הערבי המתנוסס לגובה של 132 מטר ועשוי מיריעה של 60 מטר על 30... פי 22 מדירה ממוצעת. בהמשך נפרש נמל ימי ואוירי, אין סוף קונטיינרים פרוסים בשטח עצום. כשהנהג סוטה מהדרך ומתחיל לטפס מעלה אנחנו מנסות להבין היכן המועדון הן מין ההגיון שימצא על שפת הים... הוא עולה כקילומטר ולפנינו נגלה המועדון, חדש וחביב. במרכזו בריכה ובר. מקדמים אותנו עם כוס תה ממומתקת היטב וסוזי, מדריכת הצלילה מאנגליה שחיה בעקבה מזה שנתיים מנסה להסביר לנו מה צפוי.

שקט. רוח מדברית יבשה ומלטפת. איך התגעגתי לרוח הזו.

בלילה יוצאות לאכול אצל שאמי, בהמלצת המקומיים. המסעדה מגישה מאכלים עממים אופיינים, היא פשוטה והאוכל ממש טעים. אין בירה אך אין שום בעיה להביא מהחנות הסמוכה בירה שתשתה על שולחן המסעדה. המלצר המצרי המשרת אותנו יוצא מגדרו ונותן את כל כולו, תרתי משמע.

למחרת בבוקר מודדות חליפות וציודים ונאספות לרכב שלוקח אותנו ועוד זוג מדרי המועדון לצלילה הראשונה שלנו. הראשונה מבין שבע שנעשה במהלך שלושת הימים הבאים.
אני שלא צללתי בשלש השנים האחרונות קבלתי גם צלילת ריענון ולאחריה, הישר אלי ספינה טבועה, שהוטבעה בשנת 1984 ונראת פשוט מרתקת מתחת למים. האויר נגמר, הסנפיר נופל אך לנו יש מדריך מקומי מקצוען ורגיש שקולט הכל בזמן ומציל את המצב.
'מה שלא הורג מחשל' אני לוחשת לעצמי תוך כדי גרירת גופי העטור בבלון ומשקולות אל הצלילה השניה. זו נערכת באתר המכונה "גנים היפנים". יש שם שפע של אלמוגים שונים ויפים, צמחים וסוגי דגים. בהחלט נעים ויפה להפליא אך אני נושאת עימי תמונת מעמקים מראס מוחמד, שנת 1977, שם שנירקלתי כילדה. את שפע הצבעים ההוא לא פגשתי בים האדום מאז.

אחה"צ במועדון. קפטנית צעירה בשם בשמה מגיעה. מסתבר שהנ"ל מלמדת טיס בבי"ס פרטי לטיס הנמצא בעקבה. היא כמובן טייסת וגם, צוללנית. בחורה מדליקה, חדה ומהירה שהצטרפה אלינו לצלילת הלילה. צלילת הלילה היתה קצת מפחידה. לכבוד הכוכב השני שלי עשיתי צלילת לילה בנואיבה, במועדון של עבדללה וסימון. טעונה בציוד ופנס נכנסתי למים שם צללתי עם סימון יד ביד והכל עבר בשקט עילאי. הפעם להיכן שאני מסתכלת אני רואה באור הפנס הקלוש שמיכת בועות אויר סמיכה ועבה, שסופה לא נראה. אני משתדלת לעקוב אחר איווחות האור הקלושות שיוצרים פנסיהם של הקודמים אלי... צלילה קלסטרופובית למדי מבחינתי, למרות דג הצפרדע הפרוותי וחיות אחרות.

כיף לצאת מהמים. על החוף מחכה חייל ירדני שליווה אותנו לצלילה. ככה זה בצלילות ליליות על פי חוק, להבטחת הצוללנים. אין שום התעסקות מיותרת עם ציודים, כרגיל. המועדון עצמו דואג לשטוף, להכין ולסדר את כל  הקשור לציוד הצלילה ולחליפה. בהחלט מפנק.
אני וטל נערכות לבילוי הלילי בעיר. הפעם ניסע ל'עלי באבא' המפורסמת, שהיתה שם לפני שמונה שנים כמעט יחידה, פשוטה וצנועה יותר.
דגים ופירות ים הם שם המשחק וכולם ממליצים על 'עלי באבא'.
נהגנו הנאמן מובילנו לשם ונוטש אותנו לחסד או לשבט. הארוחה אמנם טעימה מאוד. יבול הימים מצוין וכן סלט הג'רג'יר (רוקט) שהם אלופים בהכנתו.

ליל ירח מלא עבר על כוחותינו ובבוקר יריעת שמים בהירה נפרסת בשלווה. אנו יוצאות לשתי הצלילות היומיות ולאחריהן, במועדון בשעת הצהרים מיד נגשים אלינו עם תה מתוק שמתיישב בול על הקרירות הנעימה של אחרי צלילה וטעם המלח. אני חוקרת את המקומיים על הריפים של סעודיה. נאמר לי שהם יפיפיים ובתוליים לחלוטין ומה שצריך על מנת להגיע אליהם הוא: דרכון זר, להתאסלם ולומר שאת/ה בדרכך למכה. וואלה שווה. אז מי מצטרף אלי לצלילות בסעודיה?
אח"כ אנו פונות לספר. אין דבר כייפי מלקרוא בספר שאתה אוהב לאחר שמלאת את משימותיך לאותו יום. הספר מוביל לשקיעה בשנת צהרים מתוקה בחדר הממוזג והשקט. שינה מתוקה להפליא.

זה הלילה האחרון שלנו. אנחנו שוב במסעדת 'שאמי'. סוס מנצח לא מחליפים. המלצר המצרי יוצא מגדרו וכמעט מגיש לנו את האוכל לפה. אנשים חולפים מולנו, בסמטת השוק. מעט תיירים זרים, ערבים בדואים, ערבים פלשתינאים מפלשתין. יש פה מכל וכל. וכולם מכבדים מתמזגים לא מכבידים. אני קונה קפה כזה שטוחנים במקום. מבקשת שיתנו לי בדיוק את זה שמגישים ב'שאמי'. קפה ערבי אמיתי הוא קפה עם עומק ונפח. לא בוץ...
אנחנו צועדות קלומטרים בלילה בשוק. עקבה מסתבר הולכת לישון אחרי תל אביב.
מאוחר יותר, במועדון הצלילה, אני שומעת סיפורים מרתקים על המלך עבדללה שהחליט להשקיע ולפתח את עקבה לעיר נמל ועיר תיירות מצליחה וכך עשה וכך עושה ואלמלא המיתון הקצב היה מהיר עוד יותר. ועל כך ש- 18 (!) איש מתחזקים את הדגל הכי גבוה בעולם וזה עולה לממלכה הון כל חודש מאחר והדגל הענק לא מפסיק להקרע מהרוחות.
אלף לילה ולילה.

יום חדש. היום האחרון. המועדון מלא ולצלילה יוצאים בשני רכבים מלאים. אנחנו צוללות הפעם בקבוצה קטנה עם ארבעה חברה, שלושה בחורים ובחורה מלבנון. אחד מהם מדריך צלילה בעצמו והוא מצויד במצלמה תת ימית. הם נסעו 12 שעות דרך סוריה ואח"כ לירדן, על מנת להגיע. הם גם אמרו שדרך ישראל הנסיעה היתה מתקצרת משמעותית לתשומת לב האחראי לנושא אצלנו. זיאד הזמין אותי לבקר בביירות התוססת ובעלת חיי לילה הצבעוניים והשמחים. בכלל החברה מביירות נראים מה-זה חמודים ונותנים תחושה של אנרגיה איטלקית. הם מייצרים שוקולד. שוויץ של המזה"ת או לא? אני נתתי לו מילה. מי מצטרף אלי לביקור בביירות?

אגב, התמונות המצורפות צולמו ע"י זיאד שבאדיבותו שלח אותן אלי. כל הזכויות שמורות.

לא משנה איפה בדיוק תצללו בעקבה, תמיד תוכלו למצוא פינות חמד וגם המקומות בהם כבר צללתם יראו אחרת בכל פעם. החיים בתנועה.

נפרדנו בחום והבטחנו לשוב. בדרך חזרה, במעבר הגבול חלפו לידינו שלושה ישראלים עם קרחת מנצנצת, כרס מכובדת וג'יפ גדול בדרכם אל תוך ירדן. היה בהם משהו כוחני כזה... הבטנו זו בזו בדאגה... מקוות שהאיזון העדין שהושג לא יופר לו לפתע.