לפני חודש חגגה אנגליה 60 שנה להולדת טוויגי בתערוכת ענק, כתבות וספר דיוקנאות של הדוגמנית המפורסמת שהביאה לעולם את המראה הדקיק, האנדרוגיני שהיה בשנות השישים מראה חדש לחלוטין והפך ברבות השנים למושא נפשן של נשות העולם המערבי. המבנה הנערי, השברירי ושטיחות החזה עוררו הדים רבים באותן שנים. השדונית הקוקנית, כך כינה אותה ה"דיילי אקספרס" הבריטי. נתוניה הפיסיים - מבנה רגליה המוזר, גובהה (1.70), ומשקלה המועט (41 ק"ג) הציבו סטנדרטים חדשים בעולם האופנה משני עברי האוקיינוס האטלנטי. חישוב זריז מלמד אותנו שמדד ה BMI שלה מורה על 14.1, מה שמיד מעורר תהיות, כיצד הפכה בחורה אנורקטית, חמודה ככל תהיה, למודל עולמי. נערות רבות מכל העולם הרעיבו עצמן מתוך רצון לחקות את תווי גופה הרזים. הפרופורציות יוצאות הדופן שלה קראו תיגר על מה שנחשב באותם ימים כנשי, בטח כשמדובר בדוגמנית. וצווי האופנה שהכתיבה תאמו לחלוטין את תהליכי המיתוג של ההשמנה שהחלו כבר בשנות החמישים בראשותו האדיבה של דר דבלין, שהיה החוקר והסטטיסטיקאי המוביל של חברת הביטוח הענקית המטרופליטן ועלו בקנה אחד עם הגדרת המשקל האידיאלי שטבע, האומרת: "שינויים במשקל הגוף כתוצאה מעלייה בגיל אינם לגיטימיים. משקל בני האדם בסביבות גיל עשרים וחמש הוא משקלם האידיאלי ועליהם לעשות כל מאמץ כדי לשמור זאת לאורך כל חייו". 43 שנים חלפו והרזון כמו שולט בכיפה ביד רמה, ורודה בנו בכל דרך אפשרית. זאת ועוד, הוא חמקמק ופתיני הרבה מכפי שנדמה לנו. ואנחנו? שבויים במרדף אחריו, "קונים" הכול בדרך לכיבושו המתעתע. מתפתים לכל פרסומת, המתדפקת על דלתנו והמקבלת גיבוי מתמיד במסרים הגורפים, האומרים לנו כל העת, שאנחנו חייבים להיות רזים יותר כדי להיות בריאים יותר. ורשתות השיווק יודעות את המלאכה. הן מזמינות את הנשים, לרזות, להצר, להשתנות, להעלים את עצמן. "השנה אני מצטמצמת" נאמר בשלטי חוצות. מה יש באמירה זו להגיד? שהשנה אני צריכה לתפוס פחות מקום? להיות קטנה יותר להעלים את קיומי? ואם נבדוק מה קורה למידות הבגדים במלתחות הנשים נגלה שגם כאן מגמת הצמצום חוגגת. כמו לא די בתגיות small, extra small הוסיפו לנו מידות חדשות, אפס = 0 ויש שהרחיקו לכת ויצרו גם את ה 00. (אקסטרה אפס?) (בגברים דרך אגב מסתפקים במידות השגרתיות. לאן נעלמה האישה האמיתית? זו בעלת הקימורים, בעלת החמוקיים? אילו עוד תלאות נצטרך לעבור בדרך לכיבוש פנטזיות הרזון בחברה שאינה מקבלת את השונות הטבעית והלגיטימית בין בני האדם? חברה הרותמת כל תעלול פרסומי כדי להותיר אותנו במרדף חסר התוחלת הזה? לואיז רדנאפ מגישת טלוויזיה בריטית, ניסתה להמחיש מה קורה לנו בדרך לכיבוש הרזון, הסכנות, הפגיעות, הנזקים וההשמנה החוזרת. היא התחילה בדיאטה כדי לרדת למידה "0", המקבילה למידה 32, ותיעדה זאת בסרט טלוויזיה שעורר בזמנו הדים רבים. הניסוי בן החודש חשף את הסכנות הבריאותיות והלחצים של החברה על הנשים. לאורך הסרט היא מספרת כיצד הדיאטה השפיעה על רמת האנרגיה שלה, מצב הרוח שלה ומערכת היחסים עם בנה , בעלה ומשפחתה. בנוסף היא משוחחת עם חברותיה המפורסמות מלאני סי (חברת ה"ספייס גירלז") ודניז ואן אאוטן שהתמודדו אף הן עם תפיסת הציבור לגבי משקלן. לחצו כאן לקישור דיאטה ודקיקות גזרה הנן תחפושת אלגנטית למה שהוא בעצם הרעבה עצמית וסבל. דיאטה מאוזנת המאפשרת אכילה של 1400 קלוריות ליום שווה לצריכת הקלוריות היומית של האישה הענייה ביותר בהודו. ואין זה המקום לחזור ולמנות את תחלואי הדיאטה ומרדף הרזון רק נהדהד את השאלה הלכאורה בנאלית, האם אושרה אי פעם תרופה על ידי ה FDA אשר אחוזי ההצלחה שלה הן רק 5% ? רוצים לדעת מה מנהל את התנהגותכם ביחס לגוף ולאוכל? לשאלון אבחון עצמי הקישו כאן לכתבה מרתקת בנושא: http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3705993,00.html |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
איילת שלום
תודה שהזמנת אותי לחברות באתר
רק שקצת תמהתי על הסיבה .
אבל כאחת שמאמינה שאין מקריות -כנראה זה לא מקרי שאע"פ שאף פעם "לא יצאתי מהארון" בקפה
מאחורי החזות שנשקפת מהתמונות שלי באתר ,מסתתרת אשה שעד לפני 6 שנים שקלה עוד 50 ק"ג.
ואני פשוט "מאושפזת" בתוכנית 12 צעדים וכאמור סופרת ימים נקיים כבר 6 שנים.
אז אשמח לחלוק איתך מהדרך המופלאה הזו כי נראה לי שגם בין הדברים שלך .. יש אי אלו אזכורים של דברים שמעטים יודעים אבל התחילו אי שם בתוכניות 12 הצעדים בארצות הברית באמצע שנות ה20 של המאה הקודמת.
אשמח להיות בקשר .ורד
אני מסכימה כמובן עם כל מילה,
אולם חוששת שמה שמדרבן נשים לפגוע
בעצמן ומה שמעודד גברים לצפות לכך מהן,
הוא שהיום כולם כבר איבדו את המצפן הפנימי
ואת הקשב לעצמם.
נשים שונאות להיות נשים,
גברים פוחדים להיות גברים.
מעבר לשאלה מה זה עושה לנשים, מתעוררת שאלה נוספת מה זה עושה לבנות צעירות.
לא אחת אני נתקלת בבת שטוענת שהיא שמנה.
מכאן ועד לדיאטות נוראיות ולהפרעת אכילה המרחק אינו רב.
קשה מאוד לתקן ראייה מעוותת של הגוף.
ישנה אומנם מגמת שינוי באופנה אך לטעמי אינה מספקת.
זה נראה מעין מס שפתיים שצריך לשלם.
אידאל היופי הנשי נשאר עדיין כשהיה, רזון.
פוסט בהחלט מעניין...
ונקודה מעניינת נוספת - מי שראה את טוויגי בתוכנית הטלוויזיה הסופר מודל, ראה שהיא נראית כיום כמו אישה ממוצעת לחלוטין עם מידות נורמליות לחלוטין...
סיגל
נושא חשוב בהחלט! *
מה התשובה על שאלתך?
"האם אושרה אי פעם תרופה על ידי ה FDA אשר אחוזי ההצלחה שלה הן רק 5%" ?
המשך שבוע נפלא
טלי
כיום הבנתי שהמעצבים הגדולים חוזרים למידות שפויות יותר. ואף שולחים דוגמניות לתצוגות אופנה במידות שפויות, אף בארץ הטרנד הזה הולך וגדל. וטוב שכך.
כתבה אכן מעניינת. תודה.
תודה
באהבה