שלום לכם גולשים יקרים,
הרשו לי לברך אתכם לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה בשנה טובה, שנה מוצלחת, שנת שלום, שנת שלווה, שנת צמיחה, שנת בריאות, שנת שפע, שנת אהבה...
אוהוו איזה אנרגיה נהדרת! לכתוב את כל הברכות הנפלאות הללו כבר מעלה את מפלס האופטימיות שלי ומעביר אותי למימד אחר...
חשבתם איזה איכות של אנרגיה מביאה איתה השנה החדשה בזכות האיחולים הרבים הנשמעים באוויר?
כאשר החלל בו אנו חיים מתמלא במילים עוצמתיות, חיוביות ואוהבות אנו נושמים את האנרגיה הזאת לתוכינו ואח"כ נושפים אותה החוצה לחלל בו אותה האנרגיה הולכת ומתעצמת...
אבל היום, יש לי איזה שהוא תרגיל חשיבתי פילוסופי שאני רוצה לשתף אתכם בו.
מאז ומתמיד, אני אוהב להשתעשע במחשבות. לאתגר את המוח שלי במשימות, לנהל עם עצמי מונולוגים מוזרים...
והפעם בעקבות שלל הברכות והאיחולים, תהיתי ביני לבין עצמי, ובואו השתתפו נא עימי, בשאלה: איזה מכל הברכות הייתי בוחר לי לשנה החדשה?
"ברכה אחת יש לך" אני אומר לעצמי, "וההתגשמות שלה ודאית...רק תבחר!"
גולשים יקרים, בואו הצטרפו אלי לשעשוע, רק אם אתם אוהבים את זה.
האם תוכלו לבחור ברכה אחת מתוך כל הברכות שבורכתם בהן לשנה החדשה שתספק אתכם?
אם היו מבטיחים לכם שברכה אחת, זאת שתבחרו, תתקיים במלואה, באיזו הייתן בוחרים?
."בחירה קשה", אני חושב, "רק אחת?" ...."האם יש ברכה אחת שתביא את כל השאר?" אני מתחכם.
"היש כזאת אחת שאם יש לך אותה אתה מרגיש שלם?" אני מהרהר.
"אנשים רבים בורכו בשלל ברכות ולמרות זאת אין הם שבעי רצון, תמיד מחפשים את המשהו הבא, תמיד מסתכלים על מה שאין"..."צריך להיות פה משהו אחר" אני מתפלסף..
"והרי עם כל הכבוד, זה לא דבר ספציפי, הישג כלשהו או מציאות כלשהי שאני מחפש" לעצמי אני אומר, "אין לנו שליטה על היקום או על המתרחש לפחות לא שליטה מלאה, אז מה נותר לי לעשות?", אני ממשיך וחוקר, .."זה חייב להיות משהו שקשור בגישה" אני קולט.
"מאה אחוז שליטה יש לנו רק על הפרשנות שלנו, על הגישה שלנו את המציאות, את עצמינו"...אני מתקדם ותחושת הקלה וסיפוק מחלחלים אלי פנימה,
מה הכי חשוב לכם? גולשים יקרים?
ודאי תאמרו בריאות או אולי שפע או אולי אהבה?
האם כשתהיו במקום הזה, כשתהיו בריאים או עשירים או אוהבים ואהובים תהיו מרוצים שלוים ושמחים?
אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
אני הרהרתי והרהרתי בדברים והגעתי עם עצמי למסקנה שהבחירה הטובה ביותר עבורי היא השלווה.
למה שלווה?
כי להיות בשלווה אמיתית מלאה ושלמה זה מאפשר מבחינתי חיים נפלאים.
תארו לעצמכם, לו יכולתם לראות כל התרחשות וכל מצב הקשורים אליכם או הקשורים לאחרים ממקום של שלווה, איזה חיים נפלאים היו לכם?
"גן עדן של שוטים" עולה בי קול מוכר, "לקבל הכל בשלווה?" , " מה עם ההתלבטויות, הריגושים, הכאב, האכזבה, הציפיה, הלהט?" אני מקשה, "כל הזמן בשלווה זה מקבע, תוקע, מנוון"
"לא הייתי רוצה לקבל כל דבר בשלווה" אני אומר לעצמי, "שלווה זה אומר לא להתרגש, לא לשנות, לא לחיות" אני מתפרצת...
"אבל שלווה זאת שאני בעצם לה מתכוון, היא שלווה פנימית בסיסית המלווה כל רגש אחר" אני מתעשת, "לא מוכן לוותר על מגוון הרגשות, על עוצמת ההתרגשות, על רגעי העצב והכאב..על התעלות הרוח והציפיה..."
גלגלי המחשבה עובדים, ..
"אני מתכוון לשלווה אחרת!"
"לא לאדישות, לא לקיבעון, לא לקבלה עיוורת של כל מצב" אני מבהיר לעצמי, "שלווה פנימית בה אני מחובר לעוצמות שלי וסומך שהדברים מסתדרים וממקום הזה אני פועל", אני מקווה שאתם עוקבים אחרי..."איזה שהיא תחושת שקט פנימי ובטחון, לזה אני מתכוון"
ותוך כדי ההשתעשעות בנושא רם מעלה זה, מבליח לו מידע חדש שמבהיר ומסכם לי את הכל. נזכרתי בתפילה שתליתי בחדרי בהיותי נער:
זוהי תפילת השלווה ואני חושב שהיא אומרת בעצם את כל מה שהתכוונתי אליו.
"אלוהים, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאינני יכול לשנות.
תן לי את האומץ לשנות את מה אני כן יכול לשנות
תן לי את החוכמה להבחין בין שניהם"
מי יתן ותפילה זאת תתגשם לכולנו...
שלכם באהבה
ישעיהו
תפילת השלווה אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים
המחבר המקורי של תפילה זו אינו ידוע, אך התיאולוג ריינהולד נייבור עשה בה שימוש באחת הדרשות שלו ב-1930 וכך נשארה קשורה בשמו. קבוצות האלכוהוליסטים האנונימיים אימצה אותה כחלק מהפרוטוקול המוצג בכל פגישה וכך עשו גם קבוצות אחרות המטפלות בהתמכרויות, כמו המכורים לסמים, קניות או אכילת יתר.
התפילה מבקשת את השלווה לקבל את אשר אין ביכולתנו לשנות. בהתבוננות נבונה, נוכל, למשל, להכיר בכך שיכולתנו לשנות את זולתנו היא קטנה מאוד. הקשיים הרבים שבהם אנו נתקלים כשאנו רוצים לשנות את עצמנו מעידים על גודל המשימה.
תפילת השלווה היא מפתח לאחריות אישית. אין לנו באמת יכולת לשנות שום דבר חיצוני, קרי המציאות. המציאות תמיד מנצחת. אנו יכולים לשנות רק את הפנימי. בפנימי הכוונה למשמעות שאנו נותנים לדברים החיצוניים, יהיו אשר יהיו. הפנימיות לעולם ניתנת לשינוי, אנחנו הבעלים היחידים עליה. החיצוני משתנה רק כשהפנימי משתנה ולא רגע אחד קודם. אם איננו מרוצים פנימה, כל חיצוני יעורר בנו התנגדות. אדם מסוכסך עם עצמו ימצא פגמים גם בגן עדן.
תוכלו לשלוח זאת גם לבריכם בכתובת
ההכרה שאנו עושים מאמצים חסרי תוחלת כדי לשנות את ההיבטים החיצוניים של חיינו, משחררת אותנו לעסוק בעיקר – לשנות את גישתנו והתנהגותנו.
לשם כך דרוש אומץ.
שנו את הפנימיות, החיצוניות תבוא בעקבותיה
השלווה מגיעה כאשר אנו מסכימים לקבל את אשר אין ביכולתנו לשנות בעצמנו. המעלות שלנו, החסרונות שלנו, המראה, הדיבור, ההתנהגות – מה מאלה ניתן לשנות? ואת מה עלינו לקבל בשלווה גם אם אין הדבר מוצא חן בעינינו כלל וכלל?
"האומץ לשנות את אשר ביכולתי" קורא לנו להתעורר. להפריד בין העיקר לטפל, בין החשוב לטריוויאלי, בין מה שניתן לעשות לבין מה שהיינו רוצים שיהיה, בין הפנטזיה למציאות. כשאנו מתבוננים בכנות בחיינו, אנו יכולים לגלות היכן יש צורך לקבל בשלווה והיכן אנו יכולים לעשות דבר מה כדי לעזור, לשפר, ללמוד ולצמוח. ההפרדה בין הרצוי למצוי, בין היכולת שלנו האמיתית למדומה היא חיונית לחיים טובים.
המעמיק והמיישם את תפילת השלווה מביא איזון והרמוניה לחייו וחוסך מעצמו צער ואכזבות מיותרות.
כשאנו פונים פנימה - האומץ מתגלה לנו. אנו רואים בבירור את כל ההתניות שעיכבו אותנו מלהיות מי שאנחנו. התנאים לאושר הבלתי אפשריים שהצבנו לעצמנו, הרצונות הילדותיים שהמציאות תתנהג לפי השקפתנו, השאיפה שכולם יהיו כמונו – כל אלה יעזבו אותנו ויפנו מקום שקט לקבלה. ואז יתעורר האומץ לשנות את אשר ביכולתי – את עצמי.
בכניסה לביתו של עזאם עזאם בכפר מראר תלויה תפילת השלווה. האיש האמיץ הזה בילה שמונה שנים בכלא המצרי, בבידוד, בתנאים קשים ביותר, כלוא על לא עוול בכפו. אך הפלא ופלא, הוא שרד, ונשאר אופטימי. הוא קיבל את אשר לא ניתן לשנות, עשה את כל מה שביכולתו לעשות כדי לשמור על עצמו –על מנת לשמור על כושרו הגופני הוא השיג חבל והתאמן מידי יום עד שהגיע ל-18000 דילוגים ביום! ועל מנת לשמור על כושרו הנפשי הוא דאג לשמוע רדיו, לקבל מכתבים מפורטים מאשתו וילדיו וסרב להביא על עצמו מחשבות של ייאוש וצער .
בכל מצב המבקש פתרון, בכל מקרה שמטריד – התפילה עשויה לענות על השאלה. מה לקבל, מה לשנות, מתי נדרשת שלווה ומתי זה הזמן לפעול באומץ. על כן את התפילה יש להעמיד במקום גלוי לעין ולקרוא אותה לעיתים קרובות ככל שניתן.
אחרי השלווה, האומץ והתבונה אפשר להוסיף גם את המשפט "ואת חוש ההומור כשאין לי את התבונה...”
הבזק של 60 שניות מבית הנזיר על תפילת השלווה:
"אלי
תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
האומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי,
והתבונה להבחין בין השניים.
לחיות כל יום בעיתו,
לקבל את הסבל בנתיב לשלום,
לקבל כמותו, את העולם כמות שהוא,
ולא כפי שהייתי רוצה שהוא יהיה.
לבטוח שהוא יעשה הכל כהלכה,
אם רק אכנע לרצונו,
שאשמח בחיי אלה,
ואזכה לשימחה עילאית עימו,
לנצח בחיי הבאים"
ריינהולד ניבהר, 1926
להיום אתפלל כאילו הכל תלוי באלוהים אבל אפעל כאילו הכל תלוי בי...
אלי,ברך אותי,
בשלווה לקבל שאין ביכלתי לשנות את האחר, באומץ ובכוח לשנות את שביכלתי אך ורק בעצמי, ובתבונה לא להתבלבל בין שניהם,
אמן !!! התמדה - אין סלע קשה כל כך שגל קטן לא יוכל להביסו,באלף שנה. "מלוא פריו של עמל אוהב נקטף בעת הקציר והוא כדרכו, בא תמיד בעונתו שלו..." התמדה - אין סלע קשה כל כך שגל קטן לא יוכל להביסו,באלף שנה.                       זוכר שמהפגישה הראשונה שלי עם OA משכה התפילה המופלאה הזאת את תשומת ליבי. היתה לי הרגשה של קירבה למילים, של התלהבות מהרעיון שלהם אבל לא היה לי צל של מושג עד כמה. הפגישה האמיתית הראשונה עם התפילה היתה בשיחת טלפון עם חברה מהקבוצה ששאלה אותי איך אני מתקדם בתוכנית והשבתי שכל מה שלמדתי עד היום זה את תפילת השלווה בעל פה. מה המילה החשובה ביותר, לדעתך בתפילה הזו, היא שואלת אותי ואני לא כלכך יודע לענות, אמרתי את התפילה אבל לא כלכך הבנתי לא התעמקתי עד לאותו רגע. לדעתי, היא ענתה, המילה החשובה ביותר בתפילה הזאת היא "אלי" המילה הזאת פותחת אותנו לאמונה, כל אחד באלוהים הפרטי שלו האינטימי שלו, זה שהוא יכול להתחבר אליו כי הוא שלו, זה שהוא יכול לסמוך עליו ולהישען עליו כשקשה. עד לאותו רגע, אני, אפיקורס, אנטי דתי, אנטי הרעיון של כוח עליון, לא מסוגל להאמין שיש משהו חוץ ממה שאני רואה או המדע המקובל הוכיח, עד לאותו רגע לא הצלחתי לתת לשמץ של אמונה לחדור אלי. ברגע הזה החומה נסדקה, התחלתי לחשוב ולהאמין וככל שחשבתי על התפילה הזו, תוך כדי היום יום, בהתחברות לדברים שקורים לי, לרגשות שמציפים אותי, לחרדות, לשמחות לאהבה או טינה, כל מילה בתפילה הזאת קיבלה משמעות. היום אני מגלגל אותה בראשי עשרות פעמים ביום, בתור בדואר למשל, כשאני מזהה רוגז או טינה למישהו שנדחף (וכמה קל לרטון לעצמך ולהאשים את כל העולם ואת עצמך כשאתה עומד בתור) כמו רפלקס, אני נזכר בתפילת השלווה ומבקש "לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנתם" והכל נעשה יותר קל, הרי אינני יכול לשנות את התור, לא אני מנהל את הדואר אז למה לסבול רגות אשם וטינה? וכך התפילה מתחברת לי כמעט לכל מקום קשה או מטריד בחיי ויותר קל לי. כל יום אני מוצא עוד משמעות למילים המופלאות האלה ואני מתפלל לקבל את התפילה הזאת מחדש כל יום כל רגע ונותן אותה במתנה לכל מי שרוצה אותה ואת כל מה שהוא מסוגל לקבל ממנה. תודה לכל מי שקורא תודה שאתם פה נכתב על ידי לארי הררי , 1/10/2008 07:26 לפני שלושה שבועות הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את רוני פרץ ברצח. בנוסף לשני מקרי הרצח, הורשע פרץ גם בשוד בנסיבות מחמירות ובחבלה בכוונה מחמירה של שני קשישים נוספים, שאותם תקף כמה ימים לפני כן: חורסי קומרולוקוס, בת 90, ויצחק היינריך, בן 78, הגרים בקרבת רחוב הוגו מולר. השניים לא התאוששו מהתקיפה האלימה ולא שבו מאז אל ביתם.
שופטי המחוזי בחיפה, יוסף אלרון, רון סוקול וכמאל סעב, לא חסכו במלים לתיאור מעשיו של פרץ. "שתי קשישות אינן בין החיים, לאחר שמצאו את מותן הטרגי תחת מסת ידיו המגואלות בדמן", כתבו בהכרעת הדין. "שני קורבנותיו האחרים שרדו אך בנס את התנהגותו המפלצתית ואת רגעי האימה". בשבוע הבא יגזור בית המשפט את דינו של הרוצח.
פתאום נהיה שקט
פרידה ויזל התגוררה בקומה הראשונה בבית מספר 50 ברחוב הוגו מולר. את פני הנכנסים לבית מקבלת חצר מוזנחת, ובה שולחן שבור וקרשים פזורים. השכנים מציצים בעינית. לא מדברים. "ויזל היתה אשה טובה", אומרת לבסוף אחת השכנות, אשר משרבבת את ראשה מהחלון החוצה. "מאז הרצח אנחנו לא פותחים את הדלת", היא מתנצלת.
הדירות קטנטנות: הול צר, סלון, מטבח וחדר. הקירות דקים. שכנה נוספת, רבקה דוד, שקנתה את דירתה של ויזל, לא מבינה עד היום כיצד לא שמעה את חבטות המוות של הרוצח בשכנתה. "ישבנו בחוץ ולא שמענו כלום", היא משתוממת.
את פרידה ויזל כולם הכירו. היא עלתה עם בעלה עזריאל מרומניה ב-1950. הם היו חסרי כל, אך הצליחו בעזרת כסף שנשלח מקרובים באמריקה לרכוש את הדירה הקטנה ברחוב הוגו מולר. שם גידלו את שלושת ילדיהם בצניעות. ויזל, אשה חרדית, היתה ידועה בנדיבותה. היא סייעה למשפחות עולים מאתיופיה, סעדה ילדים בבית ספר ואהבה את הזולת.
יום לפני הרצח עלתה עם ילדיה ונכדיה לקברו של עזריאל בעלה. לאחר מכן הצטופפו כולם בסלון ביתה לארוחה. בתה, לאה ויינברג, מספרת השבוע כי באותו יום היה בה משהו שונה. "היא ריחפה מאושר", היא אומרת על אמה. באותו שבוע סיפרו לה השכנים, כי ויזל יצאה פעמיים אל הבנק כדי להוציא כסף, מתנה לנכדים. "אני לא אשה רגשנית", אומרת ויינברג, "אך כשנפרדנו ממנה היה בי דחף לצאת שוב מהאוטו, לחבק אותה ולנשק אותה שתי נשיקות על הלחיים. הרגשתי שאני נפרדת ממנה".
למחרת בצהריים, כאשר התקשרה המטפלת שסעדה את ויזל, מלכה סגרון, ואמרה בדאגה כי אמה לא פותחת את הדלת, ויינברג היתה בטוחה שאמה "מתה מות נשיקה" בשיבה טובה. המציאות היתה אכזרית הרבה יותר. כאשר היא ואחיה פתחו את הדלת, המראה שנגלה לעיניהם היה קשה מנשוא: אמם הקשישה שכבה על הארץ, גופה חבול ופצע פעור בראשה.
לאחר שנלכד סיפר הרוצח, רוני פרץ, לחוקריו כיצד בחר בויזל כקורבנו: "הלכתי לכיוון המרכז ברגל, וממש במקרה ראיתי את האשה נכנסת באטיות לכיוון הבית שלה. היא לא הבחינה בי. הסתכלתי שאף אחד מהשכנים לא מסתכל ולא נמצא בחוץ. לא יודע, אבל שוב נכנס בי אינסטינקט, אני קורא לזה שד".
פרץ נכנס אחריה לבניין עד דלת דירתה, "ותוך כדי שהיא נכנסה הושטתי יד ימין שלי, סתמתי לה את הפה ועם יד שמאל שלי סגרתי את הדלת... הפלתי אותה בדחיפה על הארץ, והיא נפלה וקיבלה חבטה איומה בראש בחלק האחורי. במקרה הזה, זה נגמר הכי מהר שיכול להיות, כי מהרגע שהיא קיבלה את המכה, אני זוכר רק תמונה אחת ויותר לא הסתכלתי לכיוון שלה - ראיתי שהשיניים התותבות שלה, אני חושב שזה שיניים תותבות, מחוץ לפה. נהיה פתאום שקט".
פרץ לקח את הארנק שעל השידה, ויצא. בתחנת האוטובוס הקרובה הוציא את הכסף שהיה בו, 800 שקלים. "כל מה שהוא היה צריך לעשות זה רק לבקש", אומרת בתה השבוע. "היא היתה נותנת לו בשמחה".
זה התענוג שלי
הקורבן הראשון של פרץ היתה חורסי קומרולוקוס. היא התגוררה בדירה קטנטנה בקומה השלישית והאחרונה של בניין ישן בסמטת יאיר 10, עם ריהוט שידע ימים טובים יותר. למרות גילה המופלג, 90, היתה עצמאית וניהלה את חייה בכבוד. שכנתה מהקומה הראשונה מספרת השבוע, כיצד אהבה להתהדר ב"גורמט", שרשרת זהב גדולה, ובטבעת מרשימה. כל פעם שהיתה מזהירה אותה כי הדבר יביא עליה גנבים, קומרולוקוס   היתה מהסה אותה בידה. "אני כבר זקנה", היתה אומרת, "וזה התענוג שלי".
ב-30 בספטמבר 2005 הבחין בה פרץ כשהלך ברחוב. קומרולוקוס הכניסה לחזייתה דבר מה עטוף בממחטה. פרץ שיער שבממחטה היה כסף. "עקבתי אחריה לאן שהיא הולכת", סיפר לחוקרים, "הכוונה שלי היתה לחטוף לה הכסף ולברוח". הוא עקב אחריה עד לביתה. לאחר מעשה סיפרה הישישה לבתה כי פתחה את הדלת מאחר שהאיש הזדהה כנציג של הביטוח הלאומי.
"סתמתי לה את הפה", אמר פרץ בחקירתו, "והיא תוך כדי התחילה להתנגד ורצתה לצעוק, הכנסתי את היד מתחת לחזייה שלה, הוצאתי את המטפחת, הרגשתי שזה כסף. האינסטינקט הראשון שלי היה לקחת את המפתח, לסגור עליה את הדלת ולברוח. שיחררתי את היד מהפה שלה ואז היא התחילה לצעוק. חזרתי שוב וסתמתי לה את הפה. היא התחילה לתת מכות בגוף שלי עם הידיים שלה... תוך כדי אחיזה דחפתי אותה מהדלת לכיוון הסלון. היא נתקעה בכורסה של הסלון ונפלה על הרצפה על הראש, ואני עליה... ופתאום נהיה שקט, פחדתי אפילו להסתכל לפנים שלה, קמתי מעליה בבהלה, לקחתי את המפתח, סגרתי את הדלת מבחוץ וזרקתי את המפתח תוך כדי הליכה". אחר כך נזכר לספר כי תוך כדי המאבק עם הישישה הוריד מאצבעה את הטבעת.
קומרולוקוס הפצועה נשארה לשכב על הרצפה במשך שעות בלי יכולת לזוז. לבסוף הצליחה להגיע אל הטלפון והתקשרה אל בתה, מלכה מרג'י, המתגוררת בקרבת מקום. מרג'י מיהרה אל בית אמה, אך הדלת היתה נעולה. היא חזרה אל ביתה כדי להביא את המפתח הרזרווי שהיה ברשותה. קומרולוקוס אושפזה בבית החולים רמב"ם, שם אובחן שבר בירכה. היא לא חזרה לביתה, והדירה בסמטת יאיר נעולה מאז. היום היא מוגדרת "סיעודית" ומאושפזת בבית האבות "בית גבריאל". בגלל ההידרדרות המהירה במצבה לא היתה מסוגלת להעיד במשפט. משפחתה אומרת כי היא עדיין חיה את הטראומה.
אדוני, מה אתה עושה?
גם ביתו של יצחק היינריך, בן 79, בסמטת ירמיהו, נטוש מאז התקיפה. כל חייו גר שם, בסמטה צדדית, בבית עם גג מעץ. הוא היה חובש במשטרת ישראל עד שיצא לפנסיה. הוא היחיד מבין קורבנותיו של פרץ שהעיד בבית המשפט. כמעט חודשיים לאחר השוד של קומרולוקוס הגיע פרץ אל ביתו של היינריך. בשעה 11 בבוקר שמע היינריך דפיקה בדלת. "שאלתי: 'מי זה?'" סיפר בבית המשפט, "ואז שמעתי קול שאומר: 'זה הדוור, יש לך דואר רשום'. ידעתי שהדוור בא בשעות האלו בדרך כלל. פתחתי וראיתי איש עם קסקט על הראש, עם בגדים מאוד יפים, ככה בסדר. הוא הושיט לי נייר ועט נובע ואמר 'תחתום'".
היינריך הבחין מיד כי זה אינו הדוור השכונתי שאותו הוא פוגש מדי יום, אך הניח שזהו דוור מחליף. פרץ ביקש ממנו לרשום את מספר הזהות ליד החתימה. היינריך ביקש את סליחתו בנימוס וניגש לחדר השינה כדי להביא את הארנק עם מסמכי הזהות. הוא יצא מחדר השינה כשהוא עדיין עסוק בחיפוש התעודה המתאימה, וכשהרים את ראשו היה מאוחר מדי.
"ידו כבר היתה למעלה עם אגרוף והוא נתן לי אגרוף חזק בראש", סיפר מעל דוכן העדים. "ואז אני התרוממתי ואמרתי: 'אדוני, מה אתה עושה?' ואז במקום האגרוף ראיתי סכין ביד. ואז שוב צעקתי, 'מה אתה עושה? מה אתה רוצה?' אבל אז כבר הרגשתי דקירה מאחורי הגב. צעקתי: 'אדוני, תעזוב אותי בבקשה, לא מספיק שאשתי מתה, אתה רוצה להרוג אותי גם?' הוא צעק: 'אתה לא תצא מפה חי' ובא שוב עלי, ושוב הרגשתי מכה".
הקשיש, אז בן 78, ניסה להיאבק, הוא ניסה לנשוך ולהכות, אך המאבק היה חסר סיכוי. הוא מתאר כיצד נפל על גבו, כיצד כבל פרץ את ידיו ורגליו וגרר אותו מההול לחדר השינה: "אחרי שהוא קשר אני יודע שכבר לא ראיתי כלום. העיניים שלי היו סגורות. שמעתי רעשים מאוד גדולים. דברים שכביכול זרקו אותם, ארון שפתחו אותו. עשיתי את עצמי מת, שאני כבר לא קיים".
לאחר שהשתרר שקט, הבין היינריך שהפורץ עזב. הוא גרר את עצמו למטבח, הרים את עצמו למגירת הסכו"ם ובעזרת סכין שיחרר את ידיו, אבל לא הצליח לחתוך את החוט שבו נכבלו רגליו. "איכשהו הגעתי לדלת היציאה ואז ראיתי שאין מפתחות". היינריך גרר את עצמו אל דלת צדדית, שאותה הסתיר מקרר ישן. "בכוחות על אנושיים, שאני לא יכול להסביר", הזיז את המקרר. כשיצא החוצה התיישב על מדרגות הבית מתבוסס בדמו ואז שמע קול: "יצחק, מה קרה לך? אתה מלא דם".
מי שעבר אז בסמטה הצדדית היה הדוור האמיתי, אלי מזרחי. באותו רגע איבד היינריך את הכרתו. הוא הובא לבית החולים רמב"ם, שם אושפז בטיפול נמרץ לב כשהוא מונשם.
היינריך מעולם לא חזר לביתו בקרית אתא. הבית סגור, מוזנח, וחתולים רובצים בפתח הכניסה. הוא מתגורר בבית דיור מוגן "נהריים" בקרית שמואל. "כל החיים שלי השתנו מאז", סיפר בעצב מעל דוכן העדים, "הכל השתנה".
הייתי מפלצת
ארבעה ימים אחרי התקיפה של היינריך נמצאה גופתה של פרידה ויזל. כעבור יומיים נוספים התגלתה גופתה של ילנה נאומיבקין במיטתה, כשקרסוליה קשורים בחוט אדום ופרקי ידיה קשורים בחבל ומגבת מלופפת סביב פיה. היא היתה חבולה כולה, צלעותיה שבורות, בראשה וצווארה פצעי דקירה.
כאשר הודה פרץ ברציחתה של הקשישה, הוא פרץ בבכי ואמר לחוקר, "הייתי מפלצת". גם הפעם התחפש לדוור. הוא דפק על הדלת, והראה לנאומיבקין שלושה מכתבים שהוציא קודם מתיבות הדואר של הבניין. הוא הסביר לקשישה, עולה חדשה שלא דיברה עברית, בתנועות ידיים שהיא צריכה לחתום. הוא נכנס פנימה ונעל את הדלת אחריו.
"תוך כדי שאני והאשה יושבים בסלון על ספה... הוצאתי את הסכין ואמרתי לה, 'תביאי כסף'", שיחזר את הרצח באוזני חוקריו. "ואז, למרות גילה המבוגר היא ממש רבה איתי בידיים, אפילו לסתום לה את הפה היה קשה, היא ממש התנגדה לי, התנגדה זו מלה עדינה. היא התחילה לצעוק ואני סתמתי לה את הפה עם היד שלי ותוך כדי היא נותנת לי אגרופים לתוך הגוף. אני לא יודע עד עכשיו איך הסכין שלי הגיעה לתוך הגב שלה".
לאחר הרצח לקח את ארנקה. בתוך הארנק היו 400 שקלים.
הפרטים נכתבו במחברת
בתחילה חקרה המשטרה כל רצח בנפרד. חקירת רצח פרידה ויזל הוטלה על ימ"ר חוף, ואילו חקירת רצח ילנה נאומיבקין הוטלה על תחנת זבולון. צוות החקירה של תחנת זבולון זיהה מאפיינים זהים בין הרצח למקרה השוד של היינריך: התוקף השתמש בסכין, כבל את הקורבנות ונעל את בתיהם מבחוץ לאחר מעשה.
אחד השכנים מרחוב הוגו מולר סיפר, כי ביום רציחתה של ילנה נאומיבקין הסתובב במקום גבר שהתחזה לדוור וחיפש כתובות שונות. בסריקה שנייה בביתה של נאומיבקין, כשבועיים לאחר הרצח, בדקו החוקרים מחברת שהיתה מונחת על השולחן בסלון ומצאו בה שמות וכתובות. הדף הראשון של המחברת נושא את התאריך 1.2.2006 - יום הרצח - ובו נרשם: "מכתבים שקיבלו ביד, הדוור". בתחתית הדף השני של המחברת נרשם השם "ילנה", ולצד השם חתימה בשפה הרוסית. בדיעבד התברר שזאת החתימה של הקשישה, שחשבה כי פרץ הוא אכן הדוור.
החוקרים הבחינו כי כמה דפים נתלשו מהמחברת, ושלחו אותה לבדיקת טביעות אצבעות ובדיקת כתב לחץ, המאפשרת לפעמים לשחזר מה נכתב על הדף שנתלש על פי ההטבעה שנשארה בדף הבא. להפתעת החוקרים חשפה הבדיקה כי על הדפים שנתלשו נכתבו שמותיהם של יצחק היינריך ופרידה ויזל. כך התחוור למשטרה כי יש קשר בין הפשעים השונים. אך ההפתעה הגדולה היתה רישום נוסף שהתגלה, בשפה האנגלית: "שמי רון, אני גר בקרית אתא רחוב (...) 2, חברה שלי זאת מזל לוי, היא אשה מדהימה, אני אוהב אותה כל כך".
הפרטים הוזנו במערכת המודיעין המשטרתית, והתברר כי הם תואמים את פרטיו האישיים של רוני פרץ, תושב קרית אתא, שיש לו חברה ושמה מזל לוי. פרץ היה מוכר למשטרה: גבר בן 40, שמאחוריו עבירות רכוש, שהיה מכור לסמים ולא אחת שימש את החוקרים כסייען ומסר ידיעות מודיעיניות תמורת תשלום. בשנים האחרונות התגורר בבאר שבע, שם גם ריצה עונש מאסר. לאחר שנעצר התברר, כי את השורה שהסגירה אותו כתב במחברת בזמן שניסה ללמד את חברתו אנגלית. את הדף תלש, ואת המחברת לקח איתו, לצורך ההתחזות.
פרץ הפך מיד לחשוד העיקרי. לאחר הגילוי זימנו אותו החוקרים לתחנת משטרת זבולון, בתואנה שהוא זכאי לתמורה כספית בגין ידיעה מודיעינית שמסר בעבר. יוסי קויפמן, רכז המודיעין, כיבד את פרץ בשלוש סיגריות ובכוס קפה. פרץ לא חשד כי ברגע שייצא מהמשרד הכוס ששתה ממנה ובדלי הסיגריות שעישן יישלחו לבדיקת מעבדה, כדי להשוותם עם דגימות דנ"א שהופקו מן החבלים, בדל הסיגריה והמחברת שנמצאו בדירת הנרצחת ילנה נאומיבקין. פרץ אף התבקש לכתוב אישור שקיבל 300 שקל בעבור הידיעה שמסר. גם כאן לא חשד כי האישור ישמש להשוואה עם כתב היד במחברת שנמצאה.
התוצאות לא איכזבו. על המחברת, החבלים ובדל סיגריית "פרלמנט" שנמצאו בבית הנרצחת אותר פרופיל דנ"א זהה לפרופיל הדנ"א של פרץ.
בפברואר 2006 הוא נעצר. החוקרים הודיעו לו שהוא חשוד בביצוע מעשי רצח ושוד. "אין לי מושג מלבד העיתונים שאני קורא", אמר פרץ לחוקריו בקור רוח. "שמעתי על כל מעשי התועבה והמקרים הנבזיים האלה שקורים, כי אצלי זה פסים אדומים לגבי קשישים... כשאני רואה קשישה, אני מרים לה את הסל".
בחקירתו השנייה החלו להופיע בקיעים בגרסתו. הוא סיפר לחוקר על הידרדרותו לעולם הפשע ואמר: "אין בן אדם כזה שהולך לרצוח קשישה. אתה הולך לחוליה החלשה, נקרא לה, במטרה לקחת כסף, והתוצאה לא כמו שחשבת, וחשבת שזה יהיה פשוט, תיכנס, תיקח את הארנק ותצא".
פרץ נשבר כשראש צוות החקירה, מאיר ממן, עימת אותו עם ממצאי בדיקות המעבדה השונות. לאחר הפסקה שביקש, חזר לחדר החקירות, חיבק את החוקר והודה בכל החשדות שיוחסו לו. "אני בטוח", אמר, "שאחרי שאני אתוודה על האמת אני ארגיש הרבה יותר טוב ויותר משוחרר". הוא תיאר את מעשיו האלימים בפירוט מצמרר, דקה אחר דקה. "אני מביע חרטה מלאה", אמר לחוקרים, "אני מתייסר יום יום... שום עונש מאסר בפועל לא יפצה על המעשים האלה, וחשבתי לעצמי שאולי כדי לכפר קצת על המעשים שלי, אם אני אעבוד בבית אבות שבעה ימים בשבוע בהתנדבות, ואנקה לזקנים את החרא ולקלח אותם, ולטפל בהם, זה אולי המינימום למזער את הנזק הנפשי שלי".
שבע שנים יפות
פרץ נולד בקרית אתא וגדל במשפחה מסורתית שמנתה 13 נפשות. הוא נדד בין פנימיות והיה חשוף לסמים מגיל צעיר. יחסו להוריו, שכבר אינם בחיים, היה מורכב. באוזני חוקריו שב פרץ והזכיר את אמו, שוב ושוב: עד כמה אהבה אותו, עד כמה נהגה לנשק ולחבק אותו, ומכל אחיו - אותו אהבה ביותר. "אבא היה אבא", אמר לחוקרים, "אמא היתה קודש הקודשים". על מותה מעולם לא התגבר.
ועוד סיפר, כי בבית התנהל "קלוב", מועדון קלפים: "יום שבת היה בשביל אבא לשבת ולשחק קלפים עם חברים שלו. כל שבת זה היה ככה. לנו זה לא הפריע, כי אנחנו היינו מקבלים דמי כיס במוצאי שבת וזה היה משתיק אותנו... ראיתי דברים איומים בבית", אמר. "אם נולדת וראית שאבא שלך קלפן... כשיש כסף הכל טוב בבית. כשאין כסף... אתה מוצא את עצמך הופך למפלצת".
בעדותו סיפר, כי סוחרי הסמים סבבו סביבו באזור מגוריו ולכן הרחיק לפנימייה דתית במגדל העמק, שם שהה כשלוש שנים. "כשחזרתי", אמר, "המצב היה יותר גרוע. בקריה היו תחנות סמים. קרית אתא נחשבה למקור סמים". פרץ עזב שוב את הבית, הפעם לפנימייה צבאית של חיל החימוש בצריפין. כשתמונתו התפרסמה בעיתונים תחת הכותרת "רוצח הקשישות", היו כאלו שמיד זיהו אותו כאותו נער צנום ורזה מהפנימייה בצריפין.
הוא למד שם במגמת מכונות, שחניכיה נחשבו לנערים "הבעייתיים" ביותר. "אני זוכר אותו כל הזמן מסובב את הדיסקית הצבאית על האצבע", מספר אדם שלמד איתו שם. "הפנימייה הצבאית אז היתה מקום קשה. מי שהגיע לשם היו כאלו שנפלטו ממערכת החינוך וזה היה המקום האחרון עבורם. היינו ילדים בני 16, במדים, שהגיעו לא אחת מבתים קשים. לא ידענו מה יש לכל אחד בבית. הוכשרנו להיות העובדים השחורים של הצבא. אני זוכר את רוני כילד עם המון בעיות התנהגותיות".
חבר אחר דווקא זוכר את פרץ כנער מופנם שלא הרבה לדבר: "הוא היה בקבוצה של החבר'ה הכי קשים. היינו נוסעים כל שבוע הביתה והוא היה נוסע איתנו בטרמפים, אוטובוסים. הוא היה שקט, לא מדבר. נער צנום".
פרץ סיפר בעדותו, כי במסגרת הפנימייה הוציא רישיון נהיגה על משאית והמשיך משם אל שירותו הצבאי כמכונאי. "אני, לפני שסיימתי את הצבא", סיפר לחוקריו, "לקחתי החלטה על עצמי ואמרתי, או שאני נוסע לחו"ל או שאני עובר לקריה אחרת". רחוק הוא לא הגיע. הוא עבר לקרית מוצקין, שם עסק בסחר מכוניות. "המטרה שלי היתה כאילו לא לעזוב את אמא שלי, כי אח שלי עשה לה בעיות וכל מיני צרות למיניהן. הוא התחיל להשתמש בסמים. אני עד אז לא מכיר את המשטרה, בחיים שלי לא נעצרתי. היה לי כסף. אני מגיל 17 וחצי כבר עם רכב. הייתי מתעסק עם סוחרי מכוניות. נוהג להם ברכבים. נוסע איתם. היו לי שם שבע שנים יפות.
"הכסף זרם ממכוניות", התגאה באוזני חוקריו. "אז לא היה צריך ללכת לדואר ולעשות העברת בעלות. כל זה היה סך הכל מסמכים וניירת, זיכרון דברים ואתה מקבל רכב. מזה חייתי ועבדתי גם בבית דפוס. היתה לי דירה שכורה. בחורות. כל יום היתה לי בחורה אחרת. נהניתי ואנשים התרוצצו מסביב והיו מוכנים לשלם הכל בשביל לצאת איתי ולבלות".
אחרי שבע השנים הטובות, הגיעו השנים הרעות. כשהיה בגיל 26 מתו הוריו. ראשון מת אביו, ממחלת הסרטן, וכעבור חודש אמו. הצער דחף אותו לסמים כבר בשבוע האבל, אמר, ומאז הסמים שלטו בחייו. "אחרי שלושה ימים (ממות האם) הגיע אלי אחד הסוחרים, שהיה גם שכן שלנו, וראה אותי במצב לא הכי. זו היתה הפעם הראשונה שלי שנגעתי בסם. לקחתי אני חושב אולי איזה חמש, שש, הרצות. ככה זה נקרא, על נייר כסף. זה היה קוקאין או הרואין. וזהו. פתאום זה התלבש עלי ככה טוב. הפסקתי לבכות ואמרתי, מה אני אבכה בין אנשים, מה פתאום. וזהו. ככה זה נמשך".
כולם אומרים לי שלום
פרץ סיפר, כי מהרגע שבו נגע בסם ועד שהחל להסתבך עם המשטרה "הדרך היתה מאוד קצרה". סדר יומו התהפך. ב-11 בלילה היה יוצא, עד שש בבוקר, ואז היה חוזר לישון במשך היום. "השתוללתי", סיפר לחוקרים, "התחילו ההסתבכויות. הייתי חייב כסף לדירה במוצקין וניסיתי לברוח. חשבתי שאני עוד שולט במצב והכל בסדר איתי ואני אתגבר על זה לבד".
הוא לא התגבר. הוא שדד סניף דואר, נתפס, הורשע ונשלח למאסר. עבירה גררה עבירה, תיק גרר תיק. לאחר מכן נתפס כשהוא סוחר בסמים, ונידון לארבע שנים וחצי בכלא. "הלוואי שיכולתי להיות נורמטיווי", אמר לחוקריו, "היו לי את כל האפשרויות. אבל היוצרות התפכו".
בשנים שבהן נכנס ויצא מהכלא, כך העיד אחיו אורי, יצא לרוני פרץ שם של "סמוי". "קרית אתא, במיוחד מי שגדל שמה, זה מקום קטן", אמר האח. "טבעם של אנשים, אתה יודע, זורקים מלים, אתה יודע - 'אחיך מלשן'. היו מקללים אותי שאח שלי הוא סמוי. שהוא חרא, זבל. הייתי ממש חנוק".
באחד מהמקרים הרחיק בית המשפט את פרץ בצו לקהילת זוהרים בדרום, קהילה המטפלת במכורים לסם. אך על פי עדותו של אורי פרץ, אחיו לא החזיק שם מעמד וברח לתל אביב. הוא נלכד והוחזר לכלא ובשנים 2002-2003 שהה בהוסטל בבאר שבע, המכשיר אסירים לחיים רגילים. פרץ ניסה להשתלב בעבודה, פעם כנהג של שופל בחברת בנייה, פעם כסבל של חברת הובלות, אך לא החזיק מעמד בשום מקום. החיים הרגילים היו ממנו והלאה.
בסוף 2006, תקופה קצרה לפני שרשרת התקיפות, שב לקרית אתא. הקשר בינו לבין אחיו אורי התחדש. האח איפשר לו לגור בדירה שבבעלותו ברחוב שדה בוקר; בניין מוזנח, ברחוב מקביל לרחוב הוגו מולר, שבו רצח את ויזל ונאומיבקין. אורי פרץ העיד, שלפני שהכניס את אחיו לדירה הזהיר אותו: "תקשיב רוני", אמר לו, "ותקשיב טוב, יש פה אנשים זקנים שאני מכבד אותם. אנשים מבוגרים. כולם אומרים לי שלום. יש שם שלוש נשים זקנות, תמיד כשהן רואות אותי אני מנשק אותן".
"הבקשה היחידה שלי", סיפר עוד האח, "היתה שלא יכניס לשם פושעים".
בתקופה ההיא עסק רוני פרץ בהסעת מסוממים לתחנות סם באזור, ברכב שהשיג. בתמורה היו נותנים לו להשתמש בסם, "בחינם", כפי שהסביר לחוקריו, ולעתים מילאו לו דלק. הדירה ברחוב שדה בוקר הפכה למאורת סמים. גברים ונשים ישבו בה יום וליל והשתמשו בסם. לאחר חודש, סילק אורי פרץ במכות את אחיו מהדירה. "הוא הביא אנשים גועל נפש לבית הזה", סיפר בעדותו.
רוני פרץ עבר לגור אצל ידידתו, מזל לוי. היא ניסתה לסדר לו עבודה כנהג דחפור אצל קבלן שהכירה, אך גם שם לא החזיק מעמד. באחד מימי שישי, הזמין אורי פרץ את אחיו וידידתו אליו הביתה. אשתו הגישה לשולחן קפה והביאה גם את העיתון. "תראה מה קורה פה", אמרה והצביעה על כתבה באחד המקומונים. "בשכונה ילדים פוחדים. כולם פוחדים. תסתכלי", אמרה למזל לוי, "ראינו בעיתון ששתי קשישות נרצחו אחת אחרי השנייה באותו השבוע".
"ורוני התבונן על העיתון ככה", העידה לוי בבית המשפט. "הייתי המומה. איך יכול להיות ככה בשכונה שלנו בקרית אתא. בחיים לא היו דברים כאלו. וזהו. ישבנו והלכנו הביתה".
אף אחד מהנוכחים באותו ערב לא חשד ברוני פרץ. לוי העידה כי באותם ימים הוא התנהג כרגיל. "לא היה שום שינוי", אמרה, "הוא אכל איתי, ישבנו, שתינו. לא יודעת, לא הרגשתי משהו של פחד, לא הרגשתי כלום".
גם מזל לוי וגם האח אורי מתרחקים עכשיו מרוני פרץ כמו מאש ולא רוצים שום קשר אליו. דלת הדירה שבה התגורר ברחוב שדה בוקר, סגורה בסורגים ונעולה. "זה לא מעניין אותי", אומר אחיו אורי השבוע בכעס רב. "אני בעל משפחה. אני רוצה להיות רחוק מזה כמה שאפשר. אני מתנתק ממנו. את מבינה?"
"אני לא שמתי לב לשום דבר", מוסיפה מזל לוי, שאצלה התגורר פרץ בזמן שיצא לגיחות הרצח שלו. "לא ראיתי, לא שמעתי, ולא ידעתי שום דבר. הוא היה ידיד קרוב. לא חבר. לא היה לי קשר מיני איתו. הוא בא לי מבאר שבע, אני לא יודעת מי הוא ומה הוא".
תרנגולת עיוורת
לאחר שמסר הודאות מפורטות במשטרה, החליט פרץ לחזור בו מההודאה. "מי שפוגע באמא", אמר לחוקרים, "מי שחוטף תיק לזקנות, זה תיק למשטרה, זה קו אדום". בבית המשפט טען כי הודה בחקירתו מאחר שנכנע לרצון חוקריו. כל מי ששמע את עדותו של פרץ בבית המשפט מספר על אדם אינטליגנטי, בעל יכולת התנסחות מרשימה. "השיקול שלי להודות באישומים שלא עשיתי", אמר, "היה בשביל הרצון שלא להמשיך את הסבל שעבר עלי בחקירות. חוסר השינה, מניעת ציוד אלמנטרי שמגיע לי..."
כשהתובע בתיק, והשופטים, עימתו אותו עם הודאותיו המפורטות, שכללו גם פרטים מוכמנים רבים, כגון סכומי הכסף שלקח, סוגי הפציעות שפצע את הקשישים, תיאור הריהוט בבית ועוד ועוד, ניסה פרץ בכל זאת להרחיק את עצמו מהן. "תראה כבוד השופט", הסביר את בקיאותו בכל פרט ופרט, "גם תרנגולת עיוורת לפעמים מוצאת גרגר. בשווייצרית זה נשמע יותר יפה: גם שעון עומד מראה את השעה פעמיים ביום".
פרץ טען כי ידע את הפרטים מעיתונים שקרא, מהכוונת החוקרים, מניחושים. השופטים לא השתכנעו. תיאוריו בהודאות היו מפורטים מדי, מצמררים מדי, נכונים מדי. "פרץ ידע פרטים מוכמנים שלא יכול היה לדעת אודותם אלמלא ביצע את העבירות", קבעו השופטים והרשיעו אותו בדין.
בהודאתו האחרונה, שבה סיפר פרץ לחוקר ממן על רצח ילנה נאומיבקין, ביקש לסיים את הודאתו ב"תפילת השלווה". "אלי", אמר מול החוקר ברגע של אמת, "תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם". *
תפילת בוקר לכל מי שרוצה להיות בהמנעות
אלי,היום יום חדש בעבורי ואיתך זה יכול להיות יום של המנעות .
איתך אני יכולה להתמודד עם הכל.
אני מבקש את הגנתך,המקרה שמתי שהוא במשך היום התשוקה שלי לאכל באופן כפייתי תיהיה גדולה
מהתשוקה שלי להמנע.
אני מבקש את הגנתך היום מכל אחד או מכל דבר שעשוי להפריע לי בהמנעות .
אני יודע שאני חסר אונים מול האוכל ושאני עשוי לאבד שוב את השליטה על חיי.
אני מאמין שאתה תשחרר אותי מן הכפייתיות ותחזיר את השפיות דעתי .
בבקשה עזור לי לדעת מה רצונך ממני
תן לי את הנכונות לבצע זאת.
אני מוסר את רצוני וחיי להשגחתך
בבקשה תדרך אותי לאורכו של יום
אלי ,אני זקוק לך. מנצחים הם אנשים כמוך מנצחים לוקחים סיכונים. כמו כל אחד אחר, הם פוחדים להיכשל, אבל הם מסרבים להניח לפחד לשלוט בהם, מנצחים אינם נכנעים. כאשר החיים נעשים קשים, הם מחזיקים מעמד, עד אשר המצב משתפר. מנצחים הם גמישים. הם מבינים שיש יותר מדרך אחת, והם מוכנים לנסות דרכים אחרות. מנצחים יודעים שהם אינם מושלמים, הם מכירים בחולשות שלהם ומפיקים את המיטב מנקודות החוזק שלהם. מנצחים נופלים, אבל אינם נשארים למטה. הם מסרבים בעקשנות לאפשר לנפילה למנוע מהם להמשיך לטפס. מנצחים אינם מאשימים את הגורל בכישלונות שלהם ולא את המזל בהצלחותיהם. מנצחים לוקחים אחריות על חייהם. מנצחים חושבים באופן חיובי הם רואים את הטוב בכל דבר, את הרגיל, הם עושים למיוחד. מנצחים מאמינים בדרך בה בחרו ללכת, גם כאשר היא קשה, גם כאשר אחרים אינם רואים לאן היא מובילה, מנצחים הם סבלניים |
