היה כזה ספר. אבל לא קראתי אותו. כמו עוד הרבה דברים שלא עשיתי.
לא עשיתי. לא עושה. לא אעשה.
אז די.
הנה נגמרים החגים ואחרי עוד שברון לב, מהסוג החלוש אך הנואש - חלוש ונואש כמו יבבה של כלב מורעב, עייף ובודד שמזמן כבר איבד את הדרך ל"הביתה" שלו - החלטתי שהשנה היא שנת הכן שלי (הזהרתי שהיה כזה ספר, כן?).

אז מעכשיו - כן.

בגבולות הסביר ובכל זאת: הליכה לאיבוד עד כמה שניתן כשמגדלים ילדים תוך כדי. (ניתן? ניתן קצת, לא?).
ואין לי מושג אם אתמיד והפיילוט שערכתי במהלך תקופת חגים הזויה זו עבד דווקא נחמד ובכל זאת לא נשבעת על כלום,
רק מתכווננת,
שנה שלמה שכן ואולי חיי יצליחו לחרוג מעט ממסלולם ואיזה שהוא חיבור יצליח. פשוט יצליח להיות.
וגם אם לא - לפחות יהיה על מה לכתוב הביתה... 

וויש מי לאק.
מריה (מריה).