בסך הכל רצית את המילה שלי... 

ככה זה התחיל, כשחיברתי מילה למילה, שהפכו למשפט, שהפך לפיסקה ולבסוף לפוסט.

"אני צמאה למילים שלך" אמרת לי, "ניזונה מהן..."

"יש לך אותן, את מילותיי – כמו לכולן, הן גם שלך" עניתי.

ואז החלפנו מילים, ועוד מילים, ועוד...

ולמדנו זה את זו, ולימדנו זה את זו.

ופתאום מצאתי שאני מכיר עוד ועוד ממך, יותר ויותר...

מכיר את התשוקה שלך, את הצרכים,

את המקומות הנוחים שלך, ואת אלו הכואבים...

וגילינו שהמשיכה בין שנינו פתאום לא זרה,

כמו מגנט המושך את הדומה לו, אליו חזרה...

למדתי שהיופי שלך חיצוני, אבל מגיע עמוק מבפנים,

למדתי לקרוא היטב את המבט שעל הפנים...

ועדיין, מילה אחר מילה, לומד אותך לפרטים,

גם כשהשקט בין מילותינו, מבקר לעיתים...

מיסתורין, יצרים, תשוקה וגלי חום,

מוצאים דרכם אל גופינו, מרגישים כמו חלום...

ואז, נשימה, לחישה – עוברות דרך שפופרת,

"שומע" אותך משלימה עוד נשימה נחסרת...

זה אמנם נשמע כמו בית מתוך שיר,

אבל ככה למעשה, אותך אני מכיר... 

אז הנה לך, מילותיי שוב ארוזות בתוך פוסט,

גם אם מעולם לא התכוונתי או ידעתי לחרוז,

אבל משהו בך, כנראה מוציא אותי אחרת,

גם אם הפוסט לא בדיוק לתפארת.