כמה נקיה החזית המשופצת של הקתדרלה במילנו

כמה מרשימה.

עמדתי שם, רגע לפני שהלכתי לאכול את המאפה הזה, שכל הסטודנטים המילנזים אוהבים,

וחשבתי כמה זה שונה מהחזית המצולמת, שאותה הספקתי לראות פעמיים בביקורי הקודמים,

כשניקו את כל היופי הזה משנים של לכלוך וזיהום אויר.

ואז - שמעתי אותה.

אומרת : "נו די, תעזבו אותי מכל הכנסיות שלכם. אני נשארת פה". במבטא תימני.

הסתכלתי לאחור וראיתי אותה.

בת 60 כזו. שמנמנה. שיער צבוע שראה ימים טובים יותר. חולצת טריקו גדולה מעל טייץ' מתוחים על גזרה שפעם כנראה היתה חטובה.

 "יואו...איזה נודניקים", אמרה לעצמה , כשבני משפחתה הלכו לעבר הכניסה לקתדרלה הענקית, בעקבות קבוצה עם מדריך.

"הם רק רוצים שתראי את היופי הזה", הרשתי לעצמי לומר. "ועוד הגעת בזמן טוב. כי עכשיו אפשר לראות את זה נקי ומשופץ!"

כשאמרתי נקי, משהו זז בפניה. "מה, מנקים דבר כזה?", אמרה בגיחוך.

כן, בטח. אמרתי והסברתי בקצרה את התהליך המורכב שעברה החזית, הקרויה בפי רבים עוגת הקרם המילנזית.

היא התפעלה מהידע ואז - שאלה מה אני עושה בחיים וגם אני שאלתי.

"אני", היא אמרה בגאווה,"אני דיילת אויר קרקע".

כשראתה את התמיהה מהכיוון שלי, התגלגלה מצחוק . "מה את לא מבינה? עם הסמרטוט על התריסים אני דיילת אויר ועם המקל של הספונג'ה, אני דיילת קרקע. 30 שנה עוזרת בית. נו, מה תגידי?!?"

שתינו צחקנו ואמרתי שהיא בטח מבינה הכי טוב מה צריך לעשות כדי לבצע  נקיון כזה.

ואז, שטף אותי גל גדול של סיפורי נקיונות מצחיקים, אבל הכי הכי מוזר היה סיפור הראש.

"עבדתי בבני ברק אצל אשכנזיה אחת, נודניקית משהו משהו", היא סיפרה. "היא היתה מסתובבת אחרי כמו כלבה ולא נותנת לי לנשום, אבל לי היו ששה ילדים בבית ובעל לא משהו, אז הייתי צריכה כסף והמשכתי איתה.

יום אחד אני באה אליה והיא אומרת שצריך להזיז את  הארון בחדר השינה.

אבל למה היום? שאלתי. בואי נחכה שהבנים הגדולים  שלך יהיו בבית ויעזרו. לא! היום!, ההיא התעקשה. אבל אין לי כוח. אמרתי. אז היא אמרה שנשים קליפות של לימון מתחת לרגליים של הארון וזה יחליק החוצה.

כמה התעצבנתי עליה, אבל לא היתה ברירה.

איכשהו הצלחתי להרים את הארון, כדי לשים את הקליפות האלה וגם להזיז אותו.

אחרי שכולי כאבתי, מההרמה והגרירה, ואחר כך מהנקיון,

אמרתי לעצמי שאני לא עושה את זה עוד פעם.

זהו. שגם היא תבוא לעזור.

היא לא התלהבה, אבל לא היתה לה ברירה.    

ואז, אלוהים סידר לי את הנקמה הכי מתוקה של הנקיון הזה.

היא עמדה ליד הקיר, איפה שיש הכי פחות עבודה, ואני הייתי צריכה לדחוף את הארון למקום.

אני מתאמצת , לאט לאט, והיא אומרת נו כבר. נו תדחפי.  

ויצא ככה, שהראש שלה נהיה בין הקיר לארון ועוד פעם היא אומרת לי: תדחפי חזק.

אז דחפתי. חזק. והארון החליק מהר.

והראש שלה בין הקיר לארון ואני דוחפת ודוחפת.

שתלמד לקח.

והיא אומרת ליי : הראש....הראש.. ואני כאילו לא שומעת.רוצה נקיון? שתקבל. על הראש.

ואני דוחפת, עד שנהייתה אדומה ובקושי נשמה כבר. ...."

ואז - הופיעו פתאום בני המשפחה של הדיילת והיא מיהרה בעקבותיהם.

ואני נשארתי עם הסיפור, מול הקתדרלה הנקיה.

אימא'לה....