הוא: מזל שלא הדבקתי אותך בשפעת שלי

היא: כן, יש לי מערכת חיסונית חזקה

הוא: מזל, אחרת היו לי רגשות אשמה

היא: למה רגשות אשמה? אני לא אוהבת רגשות אשמה, הם מיותרים לגמרי

הוא: מה, לא קרה לך אף פעם שהיו לך ייסורי מצפון בגלל משהו?

היא: האמת?

הוא: רק אם את יכולה

היא: לא, לא ממש... לעיתים רחוקות, אני משתדלת לעשות את מה שאני עושה בלב שלם,
       כך שאין לי מה להרגיש לא נוח עם  עצמי או עם אחרים

הוא: ואם פגעת במישהו אחר?

היא: אני בדרך כלל לא פוגעת באנשים, אם פגעתי, אני יודעת לבוא להתנצל, ויותר חשוב מכך,
       לא לחזור שוב על מה שעשיתי, עדיף ללמוד מהטעויות שלנו מאשר להתייסר מהן

       הייתי מעדיפה שתגיד לי "אני שמח שנפגשנו למרות שהייתי חולה, כי מה שהכי התחשק לי זה לראות אותך,       

       ופאק איט כל מה שקשור ברגשות אשמה.

בהתלהטותו של הדיון הזה שהלך והפך פילוסופי ועוקצני יותר ויותר  צפה ועלתה בי תחושת התסכול.

תחושת הפיספוס, מ"הוא" אחר, שרק לפני שעה קלה מצאתי את את עצמי אומרת לו שיש בי תחושת פיספוס בנוגע אליו,
בנוגע לקשר שהיה לנו,
הוא שסיפר לי מיד אחר כך שגם הוא מרגיש כך. ודיבר על כך עם הפסיכולוגית שלו.

הוא שמסתבר שאני נושא קבוע וחוזר בשיחותיו.

הוא שמסתבר שאני נושא להערצה עבורו.

הוא, שרק איתי הוא מטופל ולא מטפל

והתסכול שלי עולה וגובר, גוברת בי ההכרה וההבנה

שיש הרבה שמעריצים אותי, אבל

אין לי אחד שאוהב אותי.