אחת הפעילויות הפופולאריות לילדים ובני נוער באוסטרליה,  

נקראת "ניפרס", מעין "צופי ים" מקומיים.

תרבות הים באזור בו חיינו היתה מפותחת ביותר,

,וגם ילדיי, כמו ילדי המקום, השתלבו בה בעזרת הניפרס.

בכל יום ראשון (יום חופשי מביה"ס)  בשעה 9:00 בבוקר, 

 היו מגיעים כל בני פינשטיין לפעילות, שהתקיימה בחוף הים, 

 (כשהים סוער, וגם במי נחל רגועים יותר...)

 הפעילויות היו לאימונים שכללו:

 ריצות על החול, שחייה רצופה בים,

חתירה בגלשנים, יציאה עם גלשנים מעבר לגלים וחזרה לחוף בגלישה ועוד.

מדובר בפעילות שמתחילים בה כבר מכיתה א' ועד כיתה ט'.  

הילדים מחולקים לפי קבוצות גיל,

 וכל קבוצה מקבלת כובעי ים בצבע שונה,

כדי שהמדריכים יוכלו לזהות את החניכים שלהם מבין כולם.

 זה היה מחזה משעשע מאוד לראות המוני ילדים מתרוצצים בחוף בכובעי ים צבעוניים...  

תלמידי כיתות י' יכולים לעבור גם הכשרה ומבחנים להשגת תעודת מציל, 

 ולעסוק בזה בהתנדבות – ורבים מאוד בוחרים לעשות זאת. 

 מאוד קסמה לי התרבות הזו של חינוך להתנדבות ולעזרה והגנה על הזולת.

 אומנם הילדים שלי שבו ארצה עוד לפני שהגיעו לגיל המתאים לקבלת תעודת מציל,

אבל אין לי ספק שגם הם היו שמחים להטיב לסביבה ולהתנדב בתור מצילים, 

 ושאנחנו, כהורים, היינו גאים בזה מאוד. ו כשיש ספורטאי במשפחה,

 גם פעילות כזו לא יכולה לעבור בלי הישגים,

 שמנפחים לאבא הגאה את החזה...

פעם בחודש היו חניכי הניפרס מתחרים נגד קבוצות מאזורים שונים. בני, מאור,

שהשגיות וספורט הם שם נרדף שלו,  זכה לא מעט פעמים במקום הראשון בתחרויות האלה,

  ובסוף השנה אף נבחר כחניך מצטיין של כל הקבוצה.  
עד היום,

כל ילדיי הם ילדי ים,

גם אם ברחובות,העיר שלנו, אין חוף,

כשאנחנו נוסעים לבלות באחד מהחופים כאן בארץ,

 אני יודע, שאחרי מה שלימדו אותם ב- "ניפרס",

 אני יכול להיות טיפה יותר שקט...

 ילדי  יודעים ומבינים איך להתמודד עם הים,

ואני משתדל לא  להציק להם יותר מדי...