איזה יום מאושר היה זה היום בו הגיח לאויר העולם!

כן, לא פעם נטען שמרבית התינוקות דומים האחד לשני, אך בו היה מן טוהר ויופי שהבדילוהו מיתר הרכים הנולדים, עוד בפגייה בה שהה לאחר שנולד בשבוע ה 32 להריונה של אמו, הצליח להפעים את לבבות האחיות שסבבו אותו.

לא היה מאושר ממנה, שנים של טיפולי פוריות, שנים שבהן טולטלה מיאוש לתקווה ובחזרה ובדיוק ברגע שאמרה נואש ולא נשאר ולו רב אחד וקבר צדיקים בודד בכל הגליל שלא פקדה, התבשרה כי זהו, הישועה הגיעה.

הריון מושלם, ללא רבב, היא יפתה מיום ליום, חמוקיה התעגלו וכל רזונה הטבעי התחלף בנשיות קורנת...הכל הרגיש נפלא, בדיוק כפי שצריך להרגיש חלום שמתגשם.

כאשר הגיח לאויר העולם בטרם עת, חרדה גדולה, חרדה קיומית, אחזה בה, שכן, היא ראתה בו את אור חייה היחידי.

על בן זוג ויתרה מראש, לעולם לא תנשא רק על מנת להביא ילד לעולם, היו פתרונות אתייים יותר וכך את כל נפשה ומעודה שמה בבנה הנולד, כל שארית כוחותיה הנפשיים הלכו והתמלאו בכל יום בו הוטב מצבו.

_________________________________________

הם יצאו את בית החולים.

שניים, תינוק קטן עם שפתיים מלאות ותווים מושלמים ואמו, שלראשונה בחייה, לא ידעה את נפשה מרוב אושר על יפי הבריאה, ששכב שם לצידה,מעורסל בסלקל שלו.

כבר בהיותו בן שנה, הבחינה כי אין הוא ככל בני גילו, לא היה צועק, לא היה מתעניין בילדים שסביבו, אך היה מסוגל להתרכז בטלויזיה שעות על גבי שעות, היה מסוגל להתעסק בצעצוע יחיד גם כן, זמן רב עד מאוד.

היו בכך יתרונות לא מעטים ואמהות אחרות התקנאו בה לא מעט, "כמה ריכוז יש לבנך", היתה שומעת לא פעם מפיהן.

שנה נוספת חלפה, הילד בן שנתיים, הוא היה אוטודידקט קטן, כבר הכיר את כל הא`-ב`, הכיר את כל המספרים, החל מחשב תרגילי חשבון בסיסיים ואף למד לקרוא.

אך עדיין, היה מנותק ממרבית בני גילו. היה משחק במקביל להם, לא הראה כל סימני התעניינות, בעוד חבריו לפעוטון מגששים את צעדיהם הראשונים לעבר החיברות הראשון.

כאשר היתה משכיבה אותו לישון, נושקת לו ברכות ומחבקת אותו, היתה חשה כיצד מלטף הוא את פניה העייפות ובמגע אחד היתה נרגעת עד תרדמה, אך כאשר יצאה את החדר, לא פעם קולות זרים, משונים היו בוקעים מבעד לדלת הסגורה למחצה ואף קולו שלו היה נשמע לעיתים, כחלק מקולות שיח שבקעו מהחדר.

חלפה לה עוד שנה. באחד הערבים בעודה משכיבה אותו לישון, שאלה אותו: "זוהר, האם אתה משוחח עם מישהו בערב?", זוהר הרים את עינייו הירוקות מלאות ההבעה, שהבעת נקיון וטוהר ליוותה אותן תמיד וענה לאמו כך: "אמא, כן, לפעמים כאשר אני מפחד, הם שומרים עלי", הוא הרים מבטו אל עבר התיקרה והישיר בחזרה את מבטו אל אמו.

"מי שומר עליך זוהר?" שאלה.

"יש לי המון אנשים פה, הם תמיד איתי בלילות".

משהו בה התכווץ לשמע דבריו, היא התמלאה חרדה, הדבר נשמע מוכר, בזמן לימודיה לתואר שני בפסיכיאטריה, למדה לא מעט על מחלות הנפש וביניהן "סכיזופרניה", היא החלה חוששת וחשה שאין היא מסוגלת להכיל, היא הניחה לנושא וחמקה לאחר נשיקת ה"לילה טוב" מחדרו.

שלוש שנים אחרי כן, בעוד אחד מטקסי ה"השכבה" של זוהר, עלה שוב הנושא.

נראה היה כי זוהר חיכה זמן רב, עד אשר פתח את סוגר ליבו ופיו נתן דרור למילים שהיו עצורות בו זמן כה רב, בדיוק כאשר עמדה לצאת מחדרו, הוא פנה אליה וקרא לה לשוב:

"אמא, אני רוצה לספר לך משהו".

(משהו ניבא לה רעות).

היא: "כן זוהר..."

זוהר: "את זוכרת שלפני שלוש שנים סיפרתי לך על האנשים האלה ששומרים עלי בלילות?".

היא לא רצתה להסגיר את חרדתה ואף רצתה שירגיש פתוח מספיק כדי להוציא את שעל ליבו ולכן דובבה אותו להמשיך בדבריו והשיבה לו: "כן זוהר, ודאי".

זוהר: "הם איתי עדיין, לעיתים בכיתה קשה לי להתרכז, הם שם איתי כל העת, הם מפריעים לי להרגיש "נמצא" בכיתה, הם מוציאים אותי משלוותי, אני גם יודע מה עומד להתרחש בעתיד, אני רואה תמונות שלמות".

היא: "באמת? מה למשל?".

זוהר: "יום אחד כאשר הגעתי מבית ספר, ידעתי שלא תהי בבית ושסבא יחכה לי שם, נכנסתי הביתה והוא אמר לי "זוהר, הפתעה, אני כאן היום", הוא מאוד התפלא לשמוע שאני יודע שהוא כאן במקומך, אבל שאני לא שמח כי אני גם יודע,  שהלכת לקנות פרחים כי חברה שלך, שרית נפטרה באותו הבוקר, הוא לא האמין לי שלא סיפרת לי על כך". 

היא הצתמררה, כל הפחדים כולם עלו בה, איך ידע? מעולם לא סיפרה לו.

מה קורה לזוהר? מה קורה לילד האהוב שלה?

האם לשם כיוונו כל האיתותים שבשלבי התפתחותו? ההסתגרות, חוסר ההתחברות לבני גילו, העולם הפנימי העשיר, השקט הזה שלו והשפעתו המהפנטת עליה, אמו...

מה לא בסדר עם הילד?

היא ניסתה לשמור על ארשת שלווה, אך כאשר יצאה באותו לילה מחדרו, חשה כיצד רגליה כושלות וכל תכולת הבית, על קירותיו סובבת סביבה, בסיבובים הולכים ומתחזקים, הולכים ומתעצמים עד למהירות שיא שבה לפתע חשה את ראשה נחבט אל הריצפה ודום, שקט השתרע סביבה, דומיה.

_______________________________________________

"בוקר טוב שני".

היא שמעה קול אשה בסמוך למיטתה.

"איפה אני? איפה זוהר?" שאלה כשהיא מבוהתת כולה.

"שני, מתוקה שלי, הרגשת מעט לא טוב בערב, מצאתי אותך בחדרך שרועה על הריצפה, נחבלת" אמרה האשה הלא מוכרת.

"אבל איפה זוהר? השארתי אותו בחדרו מאז אמש, יש לו בית ספר היום, חייבים להעיר אותו..."

"זוהר? מתוקה שלי, מי זה זוהר? . מעולם לא היה כאן כל ילד בשם זוהר. את כאן איתנו, אני מבטיחה לך שהתרופות הללו יעזרו לך, סימכי עלי, בטחי בי, אני כאן בשבילך, הנה קחי אחת" האישה לבושת החלוק הלבן הושיטה לשני את הכדורים.

שני נטלה את הכדור הכתום ואת הורוד המאורך וחשה כיצד איבריה מתרככים לאיטם והיא שוקעת בשינה עמוקה ורגועה...סכיזופרניה.