רוצה לספר לעולם!

‎84

98 תגובות יום שני, 12/10/09, 14:57

הייתי חייבת לומר........

המחשבה לכתוב לך בפומבי מעולם לא עלתה בדעתי, עד עכשיו.
אם יום אחד יקחו את לוח ליבי ויפענחו אותו, הוא יחשוף את כל מכתביי אליך,

חרוטים בכתב צפוף, יומיומי, מסודר.

הכתב שמעולם לא היה לי כשהייתי לבד.....
אני כותבת מאותה סיבה שאנשים ממלאים הגרלות שונות.

אותה הסתברות נמוכה, שואפת לאפס שאולי אתה ....
כאן, כמוני, אתה אכן בשם בדוי, אני בשמי המוכר רוית.

ואולי אתה רק קורא אחרים, ומבין עשרות מכתבים, עשרות אהבות, עשרות מכאובים,

תמצא ותדע את האהבה שלנו. ובתוכה את הכאב האישי שלי.

אם תדע את המילים, ואת הכוונה, ואת החרטה שמעולם לא העלתה אבק,

אתה תגלה שאתה עדיין נאהב כמו שמעולם לא נאהבת,

בתוך ליבה של האהובה הרוצה אותך להיות שלך.

ידיך אוחזות באחרות, ולבי ששבור לרסיסים.

איני מכירה אישית אותך, אך מרגישה שמכירה את כל כולך,

אני מכירה אף מבלי שראיתך.

אני היא ההתגלמות, האהבה הנסתרת שלך,

אני אותה אישה כואבת שקמה איתך בבוקר כשאתה לא לצידי,

סועדת עמך צהריים, כשאתה לא לידי,

והולכת לישון בלילה כשגופי שוכב כשאתה לא עימי,

אך ליבי ממריא אלייך בחלומות שלי.

אתה, האהבה הקיימת בליבי, צרבת על גופי כמו אבעבועות של ילדים,

סימנים זעירים של אהבה מחסנת, וכמו אבעבועות,

הסימנים נשארו אך האהבה עצמה הלכה ולא איתי.

ניסיתי לאהוב אחר. ניסיתי בגופי ובליבי, אך נכשלתי.

ולא עובר לא יום אחד, לא יום אחד מחורבן, לא בארץ, לא בחו"ל, לא לבד, לא עם אחרים,

מבלי שתהיה איתי, לחוות עימי את החיים שלי, ולספר לי על שלך.

הדימיונות עושים בי כשפים ותעתועים.

אני חולמת עלייך בלילות, ומתעוררת עם סימנייך על הפנים.

אני קוראת בשמך לגברים, ומתאימה אותם לך.
אבל ללא הועיל.

התקווה שלי היא שיום אחד, יום של מפץ גדול, יום של תחיית המתים,

יום של אחרית הימים, יום שלעולם לא יבוא באמת, אנחנו ניפגש באקראיות של מכת ברק,

ולא ניפרד יותר לעולם.

עם כמה שאני אישה נאיבית, זה החלום היחידי שמחזיק אותי וממני בן אדם.

כל פעם שאני מגיעה לנשמתך, אני מחפשת אותך בכל פינה.

כמו אישה שאיבדה את זיכרונה....

בתחנות אוטובוס, במסעדות, במדרכות, וכל תלתל מוכר,

כל חלק בגופך שלא הכרתי שלרגע, בשביב מחשבה,

נראית לי מזכירה את שלך הופכת, ללא יודעין, למטרה נעה.

אפילו כתבתי עלייך כאן כמה שירים, ועוד כמעט ספר שלם.

מלא בשירים שכולם אתי בסתר מתחת לכר.

אבל לא העזתי להפיץ אותו פה פן יסגיר אותי ויסגיר אותך,

ויעניק לי את אות הקלון הנצחי שאחריו רק המוות עדיף מהחיים.

אז כך אני חיה אותך בספרים שאני כותבת לך,

בגברים שאני יוצאת איתם בתקופה האחרונה,

ובנסיעות מטורפות, בלי יעד כבר חודשים שלמים, וללא מנוח.

וכל מה שאני רוצה זה לא לומר "סליחה",

שכך אני נסחפת ונכספת..

כל מה שאני רוצה זה לגעת בך נגיעה אחת ביד, באצבע.

להרגיש באיטיות את מגע עורך, ואולי לקוות,

בטיפשותי, שהמגע הזה יצית בבת אחת גלקסיה פרטית שלנו שאיננה.

קיימת עוד ביקום.

אוהבת אותך!!!

דרג את התוכן: