ישבתי לי מול המחשב וחיפשתי תבנית HTML מוכנה לאתר שלי. היו כל כך הרבה עיצובים מעניינים שלרגע שכחתי מה אני מחפש בעצם. התחיל לכאוב לי קצת הגב ונזכרתי שאמרו לנו פעם שהייתי בהייטק לעשות הפסקה של 10 דקות כל שעה. חשבתי לעצמי, "זה רעיון טוב מאוד" אבל הייתי עייף מדי בשביל לקום ולעשות סיבוב קטן. כמו תמיד, זה הבעיה עם הכסא אתה עייף מדי בשביל לקום ובאמת כואב מדי בשביל לשבת, רק שלכאב מתרגלים ושוכחים כמה זה באמת כואב.
פתאום, נשמעה דפיקה בדלת, לא חזקה, לא חלשה, מזכירה קצת כזו של ילד. מנומסת משהו אך יחד עם זאת החלטית ביותר. "מוזר" חשבתי לעצמי, "לא אמור להגיע אף אחד, ואפילו את השכר דירה שלמתי בזמן". העינית זרחה באור סגלגל, הצצתי בחשש, ובחוץ עמדה במלוא הדרה פיה. כזאת מהאגדות, עם כל האביזרים הנלווים, כובע, שמלה וגם השרביט. "מה זה?" אמרתי לעצמי בשקט, "זה לא נראה אמיתי... " שידר לי ההגיון. "שתוק ותפתח כבר מהר לפני שהיא תעלם" התערב הרגש, "יש פה הזדמנות של פעם בחיים, לך על זה." הוסיף.
מבולבל משהו, פתחתי את הדלת לרווחה והאור הסגול הציף את אפלולית החדר. "שלום" אמרה הפיה הסגולה. "אתה אריק?" "ככככן, ממהה את עווששהה פה? גמגמתי. "הזמנת פיה לא?" הביטה בי במבט משועשע. "אני לא זוכר דבר כזה" עניתי וניסיתי להזכר אם באמת אמרתי משהו על פיות לאחרונה. אולי בסרט הזה של פיטר פן שראיתי עם הילדות, היה שם קטע על פיות אבל לא היה נראה לי שזה העניין, כי הייתי די פסיבי בצפייה, ולא נזכרתי בשום מילה שאמרתי בנושא. "בוודאי שכן, ב7 לאוגוסט 1991 בשעה 5:40 בבוקר" קראה הפיה מתוך דף מודפס במדפסת טרקטור סיכות ישנה, שהכתב עליו היה בהיר למדי עד כדי כך שלא היה ניתן לקרוא אותו אבל היא איכשהו קראה בקלות. אולי השתמשה באור אולטרא סגול. לך תדע. "באמת? אני לא זוכר כלום. זה היה מאוד מזמן." ניסיתי להתחמק. "בוודאי, אתה הזמנת אותי בפירוש. לקח לי קצת זמן להגיע אתה יודע איך זה הפקקים בדרך" חייכה. "פקקים? איזה פקקים - 18 שנה לקח לך ועוד כמה חודשים ובכלל הייתי אז בן 19 ועכשיו מה זה כבר משנה" מחיתי בתוקף מנסה לפשפש בזכרון הישן מה בדיוק קרה אז בתאריך ובשעה ההיא. כן, הייתי אז בצבא, בטירונות, אבל בשעה 5:40 בבוקר מה זה - זה ישר שהתעוררתי מהחלום, על איזה פיה היא מדברת למען השם.
"טוב לא משנה, אני רואה שאתה לא מעונין כבר. אז אני אלך לי." אמרה והסתובבה חזרה אל המסדרון המוליך אל היציאה. "רגע רגע, חכי, אני רוצה להזכר, בואי תכנסי ותשבי קצת" מהרתי לעצור בעדה. "בסדר, אבל אין לי הרבה זמן יש לי עוד ביקורים לעשות היום, אני סוגרת את 1991 ויוצאת לחופש" השיבה ונכנסה בריחוף. "מה תשתי? אולי משהו קר?" הצעתי בנימוס. "מיץ פטל בכוסות גבוהות" אמרה והתיישבה אל שולחן העץ הקטן שבמטבח, "נורא נעים פה אצלך" הוסיפה וחצי חיוך לא ברור הסתמן בפניה. "מיץ פטל? טוב, נכין" אמרתי וחשבתי לעצמי, זה הזוי לגמרי, יש לי פיה סגולה במטבח שרוצה לשתות מיץ פטל "אין לי קש זה בסדר?" שאלתי והוצאתי כוס גבוהה מהארון התחתון. "כן כן, העיקר שיהיה מתוק וקר" הנידה ראשה בחביבות.
הנחתי את הכוס לפניה ובחנתי אותה במבט ארוך. היא היתה לא צעירה, אבל גם לא מבוגרת מדי, לא רזה אבל גם לא שמנה. השמלה נראתה ממש כמו תחפושת לפורים וגם השרביט היה נראה מפלסטיק. היא שתתה את המיץ בלגימות קטנות ומצמצמה בשפתיה. "טעים מאוד. ועכשיו לתכל'ס" אמרה והביטה במבטי שננעץ בשרביט. "כן, אתה צודק, הוא מפלסטיק, מיוצר בסין. ככה זה שמאבדים את האורגינל. אבל הוא עושה את העבודה בדיוק אותו דבר. זה לא השרביט אלא הכוונה, אתה יודע" התנצלה. "כן אני יודע" אמרתי ונזכרתי בכל מיני פעמים שבהם הכוונה היתה החשובה. "באתי לפה כי קראת לי. ומה שאני יודעת הכי טוב בעצם זה למלא משאלות ולמחוק זכרונות" ותוך כדי דיבורה טיפה סגולה של מיץ פטל זלגה במורד שפתיה לכיוון הסנטר. "למחוק זכרונות? זה אף פעם לא שמעתי, בעצם כן, זה החבר'ה האלה מגברים בשחור עשו" וחיוך גדול עלה על פניי. "אה, הם... כן, סתם חקיינים עלובים משתמשים בכל מיני מכשירים אלקטרונים מסובכים ששורפים לך את המוח. אצלי זה טבעי וללא תופעות לוואי, אל תדאג" אמרה בבטחון של יודעת דבר. "באמת? ואני חשבתי שזה רק סרט." התפלאתי. "רק סרט? ומה אני? רק אגדה?" התרעמה הפיה הסגולה. "כן. רק סרט. ופיות חיות רק בארץ האגדות" הבעתי את ידענותי המופלגת. "הצחקת אותי. באמת אנחנו חיות בארץ האגדות אבל מותר לנו לבוא לבקר כאן. נו, אין לי הרבה זמן כמו שאתה מבין. אז כמה זמן למחוק לך? שנה? שנתיים? 18 שנה?" וקוצר רוחה ניכר לעין. "למה למחוק לי את הזכרון? את אמרת שאת ממלאת משאלות, לא?" התנגדתי. "כי זה מה שכולם רוצים היום. כולם רוצים לחזור אחורה בזמן. לשכוח." ענתה והניפה את השרביט. "רגע רגע, אני רוצה דווקא משאלות. 3 משאלות. אבל אני רוצה זמן לחשוב עליהן" מהרתי לומר "אני רוצה עד סוף החודש אפשר?" "מה זה פה, שוטף + 30, אני לא עובדת בתשלומים" מחתה. "כן, אבל אין לך ברירה. כי באת במיוחד בשבילי" כנראה שקלטתי את העניין כי היא התחילה לזוע בחוסר נחת. "טוב טוב, אז אני אחזור בסוף החודש - אל תשכח" והיה ניכר בה שהיא מאוכזבת במיוחד אחרי שכבר השרביט התחיל לזמזם המהום מוזר בידה. "מצוין" אמרתי "ואל תשכחי - משאלות - לא לשכוח דברים" הדגשתי. "שוין, אני זזה, תודה על המיץ" והתרוממה מהכסא. "בבקשה, תבואי כל יום... " הבטתי בה בלכתה החוצה, משאירה אחריה שובל של אבקת קסמים, רגליה נוגעות לא נוגעות ברצפה. "להתראותתתתת...." אמרה ונמוגה.
"שיט" חשבתי, "איך עכשיו אני מסדר שהיא לא תתנגש לי עם הפיה הכחולה של פינוקיו שהיתה פה בבוקר".
|