מישל כהרגלה, מצליחה לחולל סערות לאט ומתחת לפני השטח. במסווה של אוסף אמנות מהוגן, עדיין מינסטרימי, היא מצליחה לפרוץ גבולות חזותיים ותרבותיים, ולקשט את קירות הבית הלבן בעבודות שמעולם לא נראו שם קודם לכן. באוסף התמים למראית עיין, נוצקו תכנים אחרים ולינקים בלתי נראים ממבט ראשון, באמצועתם היא מייצרת פרובורציה שקטה. היא מצליחה להפוך על פיה את המסורת של בחירת התמונות לבית הלבן ולעשות ממנה תערוכה מתוחכמת ומבריקה, מלאה תכנים בעלי מסרים חברתים קיצוניים יחסית לבמה הזאת, קירות לבנים של בית לבן .
מה שאתה שם על הקירות אומר עליך הרבה, ונראה כי מישל, שלוותה משלושה מוזיאונים גדולים כדי לקשט את קירות הבית הלבן, עקבית בטעם שלה.
היא אוהבת צבעוניות שונה, ונגיעות של סטייל יוצא דופן גם במה שהיא לובשת וגם במה שהיא 'מלבישה' את הקירות. למרות שיש לה נטייה לערבב בגדים עממים עם בגדים יקרים במלתחה שלה, להבדיל הדגש כאן הוא על כך שכל אמנות נחשבת אמנות גבוהה. מישל הולכת עד הסוף היכולת הזאת של האמנות, לפחות בהצהרה, להיות מייד 'גבוהה' . והיא גם משחקת איתה. בעצתם של אוצרים מהנשיונל גלרי הסמיטסוניון, אמריקן ארט מיוזאום, ההירשום מיוזאום, הואר אנד סרלפטור גרדן-כולם בוושינגטון, היא יצאה לקניות מהמחסנים, מישל כיסתה את כל הפינות: שני פסלי ברונזה של דגה,מהמאה ה19אחד מהם נקרא "רקדנית לובשת גרביונים" כשהבדיחה הקטנה הפנימית כאן היא שהגברת אובמה בהפגנתיות ובניגוד לקודמותיה, אינה לובשת גרביונים וזכתה למלל לתגובות ולביקורות רבות על כך.עבודה בעלת הומור שחור יותר היא העבודה שחור כמוני-Black like me#2 עבודה קונספטואלית מינימליסטית של גלן ליגון. ליגון הוא אמן אפרו אמריקאי הומוסקסואל מהברונקס, שמייצר עבודות טקסט מסוגננות טעונות פוליטית,כשטקסט מתהווה לכדי כתמים שחורים, דרכן הוא דן באופן פרובוקטיבי בשאלות של גזע, השתייכות וג'נדר. הטקסט שעל העבודה ושמה לקוח מהספר מפורסם בעל אותו שם -"שחור כמוני" של העיתונאי הלבן ג'ון האוורד גריפין, מ1961, שהתחפש לאדם שחור וטייל במדינות לוזיאנה מיסיסיפי ואלבמה הגיזעניות, וכתב על ניסויונותיו בסדרת מאמרים שהפכה לספר, ואחר כך לסרט שיווה מקור השראה ליוצרים רבים. "זה חלק חשוב ממי שהם סימבולית, ומה שהם מנסים לעשות" אומר ליגון האמן,"כל כך מחמיא לי שהן רוצים את העבודה שלי לשטח המחיה האישי שלהם."
המחווה הראשונה שעשתה היא לשתי אמניות נשים-פסל של הפסלת לואיז נבלסון, ציור חשוב של סוזן רוטנברג, ואבסטרקט של אלמה תומס Hard Agedeנראה כי לגברת אובמה משיכה לאמנית האפרו-אמריקאית, מוושינגטון. תומס, שנפטרה ב1978היא ציירת אקספקסיוניסטית שלא זכתה להכרה היתה חלק מה"וושינגטון קולר סקול", 'קבוצת אמנות שפעלה בשנות השישים והשבעים, בוושינגטון, שביטאה את עצמה באופן אבסטרקטי באמצעות השמוש בצבעים ושדות של צבע אחד. היא יוצרת הומאז' למסורת גם בכך שבחרה עבודות של ג'ורג' קטלין שהנציח את דרך החיים האינדיאנית אמריקנית במאה ה- 19ואת ווילאם ה. ג'נסון, (1901-1970) אמן אוטודידקט שצייר סצינות מהחיים האפרו אמריקאים והקיום של הפשטות שבהם, בסגנון גרפי.
הפוקוס הגדול ביותר הוא על אמנים של אמצע-סוף המאה ה-20 כמו ג'וזף אלברס, דיצ'רד דיאברנקורן, ג'ספר ג'ונס, רות'קו ואד רושה. "אנחנו מאוד מרוצים- האוסף הזה נותן לנו-עולם האמנות זריקת עידוד ותחושה שיש לנו בעלת ברית ומשהי שאכפת לה מתרבות בבית הלבן", אומר ריצ'רד פיין, ארט דילר חשוב מניו יורק. "זה אוסף מצוין לחיות איתו, מאוד אוונגארד". הציור של רושה, אמן שהשמתמש בבטויים מילוליים כדי ליצור אבחנות אירוניות משקפת את חוש ההומור של הגברת אובמה, ואת השמועות על מאמציה לשמור על האגו של בעלה בגודל טבעי: בציור מופיעות המילים נראה לי שאני...במחשבה שניה, אולי לא המבטאים אי החלטיות. יש בה מעין הצהרה בצורת קריצה-שאומרת כי- למרות הכל , אסור לנו לקחת גם את עצמינו כל כך ברצינות. |