אתה מאמין בגלגול נשמות? שאלה אותי כשכבר היינו במיטה.

אני אוהב את השיחות שלנו באמצע הלילה, שניה לפני שנרדמים. דווקא אז היא נהיית פתאום מלאת מרץ ודעתנית, מקשקשת בלי סוף. אבל אני אוהב אותה ככה. קשקשנית.

בטח שאני מאמין, אני לא חושב שאפשר לפסול דברים שאנחנו לא מכירים. מצד שני גם אולי אי אפשר להאמין בהם. קשה לדעת בכל אופן. עניתי.

נראה לי שזה הגלגול האחרון שלי. היא אומרת.

איך את יכולה לדעת? שאלתי.

אני לא, זו רק הרגשה. מיציתי כאן. לא בא לי לחזור.

 לרגע אחד אני נעלב אבל עוצר את עצמי, לא הכל קשור אליך, אני מרגיע את חרדת הנטישה. 

אבל אתה יודע מה? היא ממשיכה. אם כבר לחזור אז רק בשביל להיות כלב. פעם אחת לדעת מה באמת הם מרגישים וחושבים, לא?

לא יודע. אני עונה והיא שותקת, מתכרבלת עליי ומוצאת את הפינה שלה בשקע של הכתף שלי. בתוך כמה שניות אני שומע את הנשימות הקטנות שלה ויודע שנרדמה ובחושך גם מדמיין איך השפתיים קצת פתוחות במעין חיוך שלו ובטוח. בהתחלה זה עצבן אותי, לא הבנתי איך היא מסוגלת לקשקש כל כך הרבה ולהירדם תוך שניה. אבל התרגלתי, כמו כל הדברים שמתרגלים אליהם כשחיים ביחד.

אני מנשק אותה על המצח וחושב שאם כבר לחזור אז רק בשביל להתאהב בה מחדש.